ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

113 | חולם, לוחם, מחנך

להונגריה. בתחילת יולי ציווה הורטי על הפסקת הגירושים, רגע לפני החלתם בבודפשט. לנו לא היה מושג עד כמה קרובה היתה הסכנה אלינו, וגם על התרחקותה לא ידענו. מנקודת ראותנו חלה הטבה מסוימת במצבנו, לאור העובדה שלא ננקטו פעולות הכנה לגירושים. באותם ימים היתה באוויר תחושה שהנה יש תקווה לשינוי מגמה לטובה. בסוף אוגוסט התבשרנו שהעוצר פיטר את ממשלת סטויאי ששירתה את הגרמנים בנאמנות רבה, ומינה לראשות הממשלה את גזה לקטוש, קצין צבא שהיה מאנשי שלומו. חילופי השלטון לא בישרו שינויים דרמטיים במדינה, אך התפתחויות אלה בישרו הקלה מסוימת, במיוחד כשהגיעו הידיעות על שחרור עצורים – יהודים ואחרים - ממחנות הסגר. אני הייתי מגיע יום-יום לבית הזכוכית, על אף שרשימות העלייה הושלמו וכבר לא היתה לנו עבודה כמעט. כל יום ציפיתי לבשורות המשמחות על הסרת המכשולים בדרך לעלייה. מרים ואני ניצלנו את זכותנו לתנועה חופשית והיינו יוצאים לבקר קרובי משפחה כדי לדרוש בשלומם. בערבים שבילינו בבית רקמנו עם שכנינו חלומות על עלייה ועל החיים בארץ. היו אלה ימים שקטים ואנו היינו אופטימיים. לא ידענו כי הימים הקשים באמת עדיין לפנינו, כמו גם סכנות בלתי צפויות ואבדות גדולות. רק בנס נשארנו בחיים אוקטובר, במשדר רדיו דרמטי, בישר הורטי על תבוסתה של הונגריה 1 ב- במלחמה, ועל הניצחון הקרוב והבלתי נמנע על הגרמנים. הורטי הביע את מורת רוחו על הפגיעה שחוללה גרמניה בעצמאותה של הונגריה, והכריז כי החלת פתרון בעיית היהודים בשטח המדינה היתה מנוגדות לכל נורמה אנושית. בסוף נאומו, הודיע שפנה אל בעלות הברית וביקש הסכם שלום נפרד, תוך שהוא תובע מהגרמנים להסיג את צבאותיהם מהונגריה. אין מילים לתאר את האושר שאחז בנו לשמע הדברים הללו. סוף-סוף היהודים יכולים לנשום לרווחה. לא עוד גירושים, חוקי האפליה יבוטלו. חיינו אינם נתונים עוד בסכנה! שמחים ועולצים ירדנו לרחוב, מלווים בשכנינו ששמעו גם הם את החדשות המרעישות. חוצות העיר המו יהודים קורנים מאושר, מתחבקים ומתנשקים, רוקדים וקורעים את הכוכב הצהוב מעל בגדיהם. אחרים טיפסו על כתפי חברים ותלשו את הכוכב הצהוב שהתנוסס מעל לבתי היהודים. בין החוגגים ניתן היה להבחין בעוברים ושבים זועפים וקודרים. אלה היו תושבי בודפשט הלא יהודים, שלא מצאו בעובדה שהמלחמה תמה כל סיבה לשוש. לא חלפה שעה והנה, הרחוב החל לפתע להתרוקן. החוגגים מיהרו לבתיהם. תוהים לפשר המתרחש, שבנו גם אנו לביתנו. לא ידענו מה קורה, אך אט אט השתלטה