ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

משה קניג ד״ר | 96

האישור היא עניין של ימים ספורים בלבד, וביקשנו בהכנעה שיואיל נא להמתין. כמובן שלא היה לנו צל של מושג כיצד נשיג את האישור המיוחל, אך באותו רגע, כל מה שרצינו היה להרוויח זמן, אולי יקרה נס. למרבה השמחה והפלא, רץ התרצה והעניק לנו ארכה של שבועיים להשיג את האישור ולא – נגויס מידית וללא שהות נוספת. מאחר שהנס המיוחל לא קרה, בתום שבועיים קיבלנו בשנית את צו התייצבות. הגענו שוב לרב הסמל, שוב נטולי אישור, ובפינו, שוב, הבטחות על הגעתו הצפויה של המסמך הנכסף תוך ימים מספר. רץ לא היה מרוצה. בפנים חמורות סבר פסק שאין עוד מקום לדחייה. "כתוב לשני האנשים האלה צו גיוס!", קרא אל עבר הפקיד שישב לצדו. בנימין ואני לא איבדנו את עשתונותינו. נחושים להימלט מרוע הגזירה, המשכנו להפציר כי יחכה עוד ימים ספורים בלבד עד לבוא האישור. התחינה עזרה. רץ שוב שעה לתחנונינו והפעם העניק לנו שבוע לספק את ההוכחה על היותנו פטורים מחובת הגיוס. בימים הבאים היינו טרודים בדבר אחד בלבד - מאין תגיע הישועה ואיך נשיג את הפטור. והנה, בסוף אותו שבוע, נפלו עינינו על ידיעה שהתפרסמה בעיתון. הגאולה שלנו הסתכמה בכמה מילים בודדות: "רב סמל רץ נדרס למוות על ידי רכבת הפרברים". יש שיטענו שאין זה ראוי לשמוח על מותו של אדם, אבל בנימין ואני דווקא שמחנו מאד. אחרי מותו המפתיע של רץ לא קיבלנו עוד צו התייצבות - לא אל המנוח ולא אל ממלא מקומו. השחרור מציפורניו של רץ הביא עימו הקלה מסוימת, אך לא לאורך זמן. בסוף נערך גיוס המוני של שנתונים רבים. השנתון שלי אמור היה להתייצב לשירות 1942 . לכולם היה ברור שיחידות אלה מיועדות להישלח לאוקראינה החורפית. 1943 בינואר הקדרות והעצב מילאו את לבנו. אמא, יולישקה ומרים היו עסוקות בהכנת הציוד בשבילי: תפרו שק שינה חם, ריפדו מעילים בפרווה וסרגו סוודרים, כובעים וכיסויי פנים. חששתי מאד מהגיוס לשירות שטיבו היה ידוע לכולנו, והצטערתי עמוקות על כאבן של הנשים היקרות בחיי. הימים עד הגיוס עברו במתיחות כבדה ובשפע סימני שאלה. האם בוגרי בית מדרש לרבנים יצליחו להשתחרר מהגיוס המאיים? מחזור הגיוס שקדם לי, עימו נמנה גם בנימין, שוחרר מהשירות, מה שעזר להפיח תקווה מסוימת בלבי. ביום הגיוס העמסתי את הציוד הכבד שהוכן עבורי, נפרדתי ממשפחתי והתכוננתי לצאת למקום ההתייצבות בידיעה שאולי לא אשוב עוד הביתה. היו אלה רגעים קשים מנשוא. למקום המפגש, בית הספר היסודי בו ביליתי את שנותיי הראשונות, פסעתי מלווה במרים. כשהגעתי נשלחתי עם כל הגברים שכבר היו שם