עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הפייסבוק שלה, "ועכשיו כשסיימתי לבכות והלב שלי עדיין פועם בחוזקה אני נזכרת שהגלריה אף פעם לא הייתה מבנה. היא תפיסת עולם; וכל עוד יש אדם אחד בעולם שרואה ככה את החיים, אז שום דבר לא נגמר". בפוסט אחר היא כתבה: "המקום שבו נתתי את הלב והנשמה כדי להעניק אור ותקווה לתושבי הנגב והמדינה כולה נשרף עד עפר. נתחיל הכול מהתחלה. כשנחזור הביתה, לבארי, נקים את הגלריה מההריסות ונבנה אותה מחדש". בינתיים הצליחה סופי למצוא אכסניה זמנית לגלריית בארי, והתערוכה "עוטף ליבי" הוצגה במגדלי עזריאלי בתל אביב. "כל כך הרבה תמיכה וידיים

משפחתו מתקופת השואה ואת זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים שבה הוצב בגזרת החרמון ורמת הגולן. חוויותיו הקשות ממלחמה זו, כמו גם האירועים שנצרבו בזיכרונותיהם של הוריו, צפו ועלו בראשו וחדרו לעבודות שהתכוון להציג בבארי. כעת מקבלת התערוכה משמעות והקשר נרחבים יותר: לעיבוד הטראומות "המוכרות" התווספו עבודות חדשות שמאור צייר יומיים לאחר הטבח, תוך התייחסות לפוסטים שפרסמה סופי ברזון-מקאי בזמן שהסתתרה עם ילדיה בממ"ד. בימים אלה ממשיך מאור להעלות על הבד ציורים חדשים שמהדהדים את המראות של הטבח. "מבחינת המחבלים הנתעבים לא היה די ברציחתם של יהודים", אומר פרופ' מאור. "הם ניסו גם לעקור את התרבות והאמנות

הישראלית, ובקיצור להשמיד את הגוף, הרוח והנפש שלנו. הכשלון שלהם הוא הניצחון שלנו". "מבנה הגלריה נמחק מעל פני האדמה", כתבה סופי בחשבון ובקיצור להשמיד את הגוף, הרוח והנפש שלנו. הכשלון שלהם הוא הניצחון שלנו מבחינת המחבלים הנתעבים לא היה די ברציחתם של יהודים. הם ניסו גם לעקור את התרבות והאמנות הישראלית,

מושטות קיבלנו כדי לקום מהמכה הכואבת הזאת", אומרת סופי. "את כולם אני זוכרת, ואני מודה לעולם שיש אנשים כאלה בינינו". מחזירים את הצבע ואת החטופים

"מחזירים את הצבע" הוא מיצג אינטראקטיבי בביצועו של האומן אלי רבזין, מרצה במחלקה לאמנויות, ומטרתו היא להציב על סדר היום את סוגיית השבתם של החטופים הביתה. ראשת המחלקה לאמנויות היא פרופ' שרה אופנברג ואוצרת התערוכה היא מרגנית (ניתי) קספו. כיסאות 215 בגלריית הסנאט שבאוניברסיטה ניצבים כיסאות ילדים בצבע אפור. על כל כיסא 30- מבוגרים ו מונחים בקבוק צבע ומברשת, בעזרתם צובעים את הכיסא עם קבלת ההודעה על שחרור של כל חטוף וחטופה. מאחורי הכיסאות מוצב שלט דיגיטלי שמציג את הזמן באוקטובר, כמות זמן בלתי נתפסת 7- שעבר מאז ה שהחטופים לא בביתם. "הרצון היה לייצר מיצג שישדר אופטימיות בתקופה הקשה הזו", אומר רבזין, "ומימשנו אותו בהמשך ליוזמתו של רקטור האוניברסיטה, פרופ' חיים היימס. החלק האופטימי של המיצג הוא צביעת הכיסאות של החטופים והחטופות ששוחררו והצבתם בים האפור שמחכה להצטרף אליהם".

23 | אבג