עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

היום הראשון שלנו באוניברסיטה

עוזבים הכול והולכים לישון. על הכלל הזה שמרנו בקפדנות. הכלל השני: פעם בשבועיים . רק ערב 5 הולכים לסרט באוניברסיטה באולם אחד בשנה א’ היה חריג - בו הזמנתי חיילת חיננית בשם מיכל ששירתה איתי בבסיס לראות איתי באוניברסיטה הופעה של חוה אלברשטיין. חיילת זו נעשתה באותו ערב חברתי הרשמית. שנה לאחר מכן התחילה ללמוד מדעי ההתנהגות כשאנחנו שוכרים יחד דירה במעמקי שכונה ד’ של תחילת שנות , והייתה לרעייתי בתום השנה השלישית 80- ה ללימודים. בשנות נישואינו נולדו לנו ארבעה בנים מקסימים. חלום ההשתתפות בהקמת התחנה הגרעינית הראשונה בארץ שנגוז פינה את מקומו להמשך לימודים לתואר שני ותואר שלישי בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה פיזיקלית באוניברסיטת תל-אביב, עם התמחות ותיזה בתחום של גלאי אינפרה-אדום שעשיתי במחלקה לפיסיקה במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק. פוסט- של חברת BELL דוקטורט עשיתי במעבדות JPL / NASA בניו ג’רזי, ולאחר מכן ב- AT&T בפסדינה, קליפורניה. כשחזרתי ארצה התלבטתי אם ללכת לאקדמיה או לתעשייה, ולבסוף נפל הפור שנים עבדתי בחברת 17 . על התעשייה ‘אלאופ’ שברחובות (אחת החברות של ‘אלביט מערכות’) במספר תפקידים מרכזיים: הייתי ראש קבוצת הפיתוח של מערכות אינפרא-אדום מתקדמות, הייתי מדען ראשי של החברה, ולבסוף סמנכ”ל ומנהל חטיבת המודיעין החזותי אוויר וחלל של החברה, שם פיתחנו מצלמות ללווייני אופק וכן מערכות צילום אווירי וספקטראלי. זו הייתה תקופה מרתקת של הרבה עשייה והשפעה. עם זאת חיידק האקדמיה לא עזב אותי, סגרתי מעגל באוניברסיטת 2012 ובתחילת בן-גוריון: הצטרפתי כפרופסור-חבר לסגל היחידה להנדסת אלקטרואופטיקה בתחושת שליחות - להנחיל את הידע והניסיון שצברתי לדור הצעיר.

פרופ’ גבי סרוסי, היחידה להנדסת אלקטרואופטיקה ופוטוניקה

14 יומי הראשון באוניברסיטה היה , יומיים בלבד לאחר שחרורי 1981 באוקטובר מצה”ל, בלי טיול גדול בחו”ל. כבר שנים רבות ידעתי מה אני רוצה ללמוד – פיסיקה והנדסה גרעינית. באתי ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון מפני שזה היה המוסד היחיד שבו התקיימו לימודים לתואר ראשון בהנדסה גרעינית. אך תקוות לחוד ומציאות לחוד, למרות שאני ושני חבריי – כן, היינו שלושה במחזור זה – קיבלנו הודעה שהתקבלנו להנדסה גרעינית, הרי שביום הלימודים הראשון התבשרנו שהוחלט לא לפתוח את השנה בגלל מיעוט סטודנטים. נאמר לנו שבאפשרותנו לבחור כל מחלקה אחרת במקום הנדסה גרעינית. אבל שלושתנו היינו חדורי מוטיבציה “גרעינית” ולא היינו מוכנים לוותר. הגענו עד הרמות הגבוהות ביותר בהנהלת האוניברסיטה בדרישה שיפתחו לנו את הלימודים כמובטח. והצלחנו: הוגשה לנו הצעת פשרה - יפתחו בשבילנו את הלימודים בתנאי שנלמד במקביל תואר נוסף, רצוי הנדסת חומרים. קיבלנו את ההצעה בהתלהבות בלי להבין עד תום את משמעותה, העיקר שנוכל לעשות

תואר בהנדסה גרעינית. עד מהרה התברר שהמשמעות הייתה תוספת סמסטר-קיץ בין השנה הראשונה והשנה השנייה, ובכל סמסטר בארבע שנות הלימוד היה עלינו קורסים משתי המחלקות. כל 14-13 ללמוד קורסי הבסיס במתמטיקה ופיזיקה נלמדים יחד עם תלמידי הנדסת חשמל. מאותו רגע עברו ארבע שנים בלי שראינו את אור היום, כמעט - רק לפני מספר ימים אזרתי אומץ והשלכתי למיחזור נייר את כל רשימות ההרצאות שהיו לי. אבל להתעקשותנו הייתה חשיבות: עברנו תקופת לימודים חווייתית בשתי מחלקות באוניברסיטה שהייתה בת קצת יותר מעשר שנים, וחלק גדול מן המרצים היו עובדי ומקימי קמ"ג, ממש דור המייסדים. קיווינו שבתום לימודינו נוכל להיות ממובילי צוות ההקמה של תחנת-הכוח הגרעינית הראשונה לייצור חשמל שתוקם בארץ, אבל זה לא קרה...עד היום. הביטוי “לא ראינו אור יום” היה קרוב למציאות, אבל כמה כללים שהסכמנו עליהם איפשרו לנו שפיות מסוימת. הכלל הראשון: לא לומדים אחרי חצות; בחצות

קורות חיים | 14