שוטי | מומי אביטל
סאבוסאבו היא עיירה של רחוב אחד, ששוכנת בתוך מפרץ צר וארוך, ולמרות שהעיירה עצמה אינה יפה במיוחד, עדיין כל מי שמגיע מתקשה לעזוב. אחרי כמה ימי בטלה שכרנו רכב ויצאנו לשוטט באי. כאילו בכוונת מכוון כל המפות כאן לצורכי המחשה בלבד ושלטי הדרכים נדירים כמו ברבורים שחורים. זה רק כדי שלנו תהיה סיבה לדרוש עזרה ולמקומיים סיבה לחייך ולכוון אותנו למחוז חפצנו. וכדי שיותר מקומיים יזכו מהמצווה, הם נוהגים לשלוח אותך בהסברים מעורפלים ממקום למקום. ככה שכדי להגיע למפלי המים שאותם חיפשנו עברנו הלוך ושוב באותו קטע כביש כארבע פעמים. בסוף הגענו. בפיג'י כל מקום (כמו מפל מים או מפרץ לעגינה) שייך למישהו (בדרך כלל לכפר הקרוב) ואין זה יאה לפלוש לשטח לא שלך בלי רשות. ולכן כל ביקור ) שבו המבקר (זה אנחנו!) אחרי Sevusevu( הופך לטקס, הנקרא סבוסבו שהתלבש בקפידה, צריך להיפגש עם הצ'יף של הכפר, לתת לו מנחה, אגודה של שורשי צמח היאקונה (שמהם מכינים משקה טקסי הנקרא קווה) ולבקש רשות להסתובב או לעגון בשטח הכפר. הצ'יף ממלמל תפילה, כולם מוחאים כף במקומות הנכונים, אם השעה ביום נכונה אז מכינים מהשורשים את המשקה הממסטל וכולם לוגמים ממנו, וגם אם לא, מעניק ראש הכפר את חסותו על המבקרים. נשמע מסובך? וכל זה בשביל לבקר במפל מים? האמת שכל היאכטונרים קצת אובדי-עצות בהתחלה, כמה שורשי קאווה להביא? ואיך נמצא את הצ'יף? ומתי מוחאים כף? אבל הטקס הוא חלק יום יומי וטבעי מהחיים פה וכולם מכוונים אותך בחיוך, זו גם דרך נפלאה להכיר ולשוחח עם המקומיים.
Made with FlippingBook flipbook maker