שוטי | מומי אביטל

את יום ההגעה הראשון בילינו כמובן במים ורק למחרת גייסנו אומץ לרדת ליבשה כשבליבנו תקווה כפולה: למצוא ירקות טריים ואינטרנט מלבלב. אינטרנט מצאנו בצ'יק. כשביקשנו לקנות כמה אשכוליות ובננות (זה מה יש, תשכחו מירקות), המחיר הנקוב היה זוג נעליים, או כמה חבילות סיגריות. חזרנו למחשב, לכרוב ולבצל בסירה. תכננו להישאר רק יום יומיים ולאחריהם להמשיך לאי המרכזי אבל לא מצאנו סיבה למהר. טיילנו למפל מים נחמד במעבה האי וליקטנו אגוזי קוקוס ולימונים. כשכבר אזרנו כוח להמשיך, גילנו שלמחרת מגיעה ספינת האספקה לאי. הספינה (ארנואי שמה), חצייה ספינת משא וחצייה אניית נוסעים, מגיעה לאי כל שלושה שבועות וכל ביקור שלה הוא חגיגה. ובאמת ביום ההגעה המפרץ לבש חג ונשות הכפר ענדו זרים לראשיהן ולמותניהן. על הרציף נערמו חבילות ושקים, וברקע להקת נגנים מקומית שרה לעצמה. הארנואי, שמפאת גודלה לא נכנסה למפרץ, פרקה סירות משא ונוסעים קטנות והחלה שופכת את מטענה לאי (מטען שהיה מורכב בעיקר מבקבוקי קוקה קולה ותיירים קשישים). אנחנו הקרוזרים (היאכטונרים), לא נחשבים בכפר תיירים, ולכבוד התיירים האמיתיים ארגנו בבית הספר מופע ריקודים עם כיבוד. אז יחד עם עוד שתי משפחות צרפתיות תפסנו מקומות בשורה האחרונה.