שוטי | מומי אביטל

העגינה הים תיכונית עם חבל שקושרים לחוף הרבה יותר פשוטה עם צוות של תשעה אנשים (בפעם הקודמת לא הצלחתי להשיט את הדינגי בקו ישר ויואב בקושי ידע לשחות). כל ערב עופר מקבל בוואטסאפ תאור מדויק היכן כדאי להפיל את העוגן ולא מפספס. ביום האחרון האוזו עולה לו לראש והוא מנסה לשכנע אותנו לעצור ולמצוא תמנון שנצפה שוחה במפרץ לפני חודש וחצי. אנחנו משכיבים אותו לנוח וחותכים למרינה בלפקס, נקודת ההתחלה. הרישום בספר הסירה מראה שמאז שעזבנו חלפו להם אלף ומאה ושישים ימים. איך הזמן שט כשנהנים. עדיין אין זמן לשקוע בנוסטלגיה. אחרי שנפרדנו מהאורחים, אנחנו מנקים ומסדרים את הסירה וניגשים לברוקר (מתווך) הסירות ממנו קנינו את הסירה ומעמידים רשמית את שוטי למכירה. עכשיו אפשר לנשום לרגע. ביומן נשארים לנו לילות ספורים לחזרה, ואנחנו " מעגן עם מים צלולים, צוקי גיר לבנים ובית One House Bay" שטים שוב ל יחיד ונעול על החוף. ויש גם קפלה קטנה, עם דלת פתוחה ופעמונים מצלצלים שמתחבאת בין העצים. ביום המפרץ מתמלא עד אפס מקום ולקראת ערב מתרוקן ומשאיר אותנו כמעט לבד. רגעים אחרונים של שלווה. מכאן אוטוטו נזוז צפונה, נוציא את שוטי מהמים, נפרד בדמעות ונאפסן אותה ב"מגרש סירות" עד שימצא הקונה המאושר. אנחנו חוזרים להיות עכברי יבשה. הרבה שאלו אותנו בדאגה, איך חוזרים לשגרה אחרי טיול כזה? התשובה היא: בטיסה של שעתיים דרך אתונה. להתראות בארץ.