שוטי | מומי אביטל
בשנים האחרונות, הטרנד הוא לחצות את האטלנטי מזרחה מהאיים הקריביים ) ללא עצירה. כך גם אנחנו תכננו לעשות, אבל ככל Azores( לאיים האזורים שהתקרב מועד היציאה, הרמה הברומטרית שבין האיים האזורים לברמודה החלה להתפשט ולהתנפח, ומכיוון שבמרכז הרמה אין רוח, כדי לחצות אותה היינו צריכים מכלית דלק צמודה. בוויקיפדיה למדנו שהמוטו הלאומי של ברמודה הוא: "לכאן נשׂאֵנו הגורל". הפלגנו צפונה. ארבעה וחצי ימים הרוח דחפה אותנו בנועם וביום החמישי נכנסנו לרמה והרוח נעלמה. הדלקנו את המנוע והמשכנו להזדחל. אחרי כמה זמן ראינו באופק תחנת דרכים מוזרה. מין דיינר גדול שצף על המים עם שלט נאון ענקי של עץ קוקוס. מסביב צפו כמה מפציצים ישנים, אונית קיטור ענקית ושתי צלחות מעופפות. נכנסנו פנימה. הברמן, בחור ירקרק עם שני ראשים מזג לנו משקה זרחני בכוסות גבוהות ומלצרית עם זנב מחודד ורולים בשיער הגישה לנו פנקיקיים בצורת ירח. ישבנו על המרפסת, הסתכלנו על מטוסים מתרסקים לים על רקע השקיעה, הצטלמנו עם אי.טי. ויצאנו שוב לדרך. ים חלק עם טיפ-טיפה רוח הספיק כדי שהספיניקר שלנו יזיז אותנו הלאה, ולמחרת היום הגענו. ההחלטה להניח לגורל לשאת אותנו כרצונו התבררה Moby כמוצלחת. שעתיים אחרי שנקשרנו לרציף העירוני בסנט גורג'ס הגיעו חברים טובים שדרכנו מצטלבות כבר שנתיים. הפגישה היתה מרגשת כרגיל והפרידה אחרי שלושה ימים עצובה יותר מקודמותיה. שוב זה קורה - מכאן כל אחד שט לביתו. כנראה שכבר לא נפגש על המים.
Made with FlippingBook flipbook maker