שוטי | מומי אביטל

פנים האי שונה לגמרי מחופיו: ירוק, פסטורלי ורגוע. גם התושבים מאוד נחמדים. הגענו בשיאה של תנופת קידמה: לפני חודשים ספורים נפתח כאן שדה תעופה ככה שלא חייבים לשוט שבוע מקייפ טאון בכדי לבקר. ולא פחות מסעיר: תוך שנתיים אמור להגיע גם חיבור אינטרנט מהיר. שוטטנו בכל רחבי האי, במרדף אחרי רוחו של הקיסר. צללנו ל"פאפא-נואי", אנייה שנטרפה מול שערי העיר ודוודי-הקיטור שלה נראים כמו תיבות אוצר ענקיות. לבסוף מצאנו זמן לסיבה האמיתית שבגינה עצרנו כאן – ירקות טריים. כשחקלאי האי הביאו את מרכולתם לעיר, פשטנו על הסחורה, רוקנו את המדפים ונמלטנו חזרה לסירה. קצת אחר כך פרשנו את מפרש הג'ניקר הצבעוני לצד אחד, את החלוץ לצד השני, כיוונו את החרטום אל השקיעה ויצאנו שוב לדרך.

אני לא יכול להסביר בדיוק איך זה קורה, אבל לא משעמם לרגע. לילך כתחביב אופה לחמים, מנביטה נבטים וחובצת יוגורטים, וכקריירה מנהלת את בית הספר הסירתי ביד רמה. אני בוהה בעננים ביום ובכוכבים בלילה. והילדים בין הארוחות, הלימודים והמשחקים (בהפלגה האחרונה הם היו עסוקים בעיקר בלהטיל כשפי הארי פוטר אחד על השני) מתלוננים תדיר שהם 'לא מספיקים כלום'. ספרי קריאה בעברית ובאנגלית מתחסלים כאן כמו גרעינים. היחידים שעובדים באמת קשה בסירה, חוץ מהטייס האוטומטי, הם נגני המדיה. אחרי שבשנתיים הראשונות חיסלנו בהאזנת בינג' את כל פרקי הפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי (הילדים שמעו כל פרק לפחות פעמיים), הרחבנו אופקים וכל אחד אימץ לו ערוץ פודקאסט משלו: דרור עם "האוניברסיטה הקטנה של המדעים", אייל עם "קטעים בהיסטוריה" של מלחי, והגדולים עם "גיקונומי" של דורון וראם, ו"עושים פוליטיקה" של דפנה ליאל. כולם מצוינים, ומוכרים על ידינו כחלק ממקצועות הליבה בתוכנית הלימודים.