שוטי | מומי אביטל

09/02/2018

האוקינוס האטלנטי סיבוב שני: מקייפטאון לברזיל בשמונה בינואר שחררנו את החבלים שקשרו אותנו לרציף. שני הגשרים שסוגרים על המרינה, האחד מתרומם והשני סובב על צירו, נפתחו במיוחד בשבילנו. נופפנו לתיירים על המזח כאילו היינו מלכת אנגליה ויצאנו לים. אני מנסה להיזכר בחשש ובהתרגשות שהציפו אותנו לפני שחצינו בפעם הראשונה את האוקיינוס האטלנטי ולא מוצא זכר. במקום החשש וההתרגשות ישנה תחושת ציפייה של חזרה למקום מוכר: סוף סוף הפלגה מונוטונית כמו שצריך. בחודשים האחרונים, בכל מפגש עם שייטים אחרים, שיחות הקוקפיט תמיד החלק הזה של האוקיינוס האטלנטי South Atlantic הסתיימו בכמיהה ל נחשב לרגוע מכל הימים. הוא היחיד שבאף עונה אין בו סופות טרופיות )squalls( (הוריקנים/ציקלונים) וגם תאי הסערה המקומיים והנודניקים ששכיחים באוקיינוסים האחרים, נדירים פה. אבל בין נקודת ההתחלה שלנו (קייפטאון) לארץ המובטחת הפרידו כמה קווי רוחב, ארבעה ימים של רוחות צד וקור כלבי ים. כל כך קר עד שנאלצנו לגייס ממעמקי הארון כובע צמר וזוג גרביים. אבל ככל שהצפָּנו הימים התקצרו והתחממו והרוחות סבבו לאחור. באיזשהו שלב חצינו שוב את חוג הגדי וחזרנו לאזור הטרופי. קצת אחר כך חצינו גם את קו גריניץ' וחזרנו לחצי הכדור המערבי. כשכבר כמעט והצלחנו – ספר הספינה זוכר הכל) צץ באופק האי-סנט 12( לאבד את מניין הימים הלנה, תחנת ההתרעננות שלנו בדרך לאמריקה. האי שייך לכתר הבריטי וקו החוף שלו מקדיר פנים בהתאם עם צוקים שחורים מסביב וענן אפור שנח דרך קבע מעל. מתחת לפני המים נחות המון אניות טבועות. עיר הבירה נקראת ג'ימסטאון והיא דחוסה בתוך עמק צר. רק חומה, חפיר עמוק וסוללות תותחים עוצרים אותה מלהישפך לים. הצוקים מעל גם הם מנוקדים במבצרים פאר היצירה של חיל ההנדסה המלכותי. מאות שנים מצפים קומץ התושבים של סנט הלנה שמישהו כבר ינסה לכבוש אותם, אבל לאכזבתם אף אחד לא באמת התעניין בחור הנידח הזה. כל כך נידח עד שהפך למושבת העונשין הבריטית. לכאן הוגלה נפוליאון אחרי שפישל בקרב ווטרלו וכאן גם סיים את חייו (ובמותו הוציא את סנט הלנה מאנונימיות מוחלטת לפחות בקרב הפרנקופילים).