שוטי | מומי אביטל

לאורך המפרץ ישנן המון עיירות קטנטנות עם בתים על שפת המים, וכל אחד מחזיק סירה שעוגנת מול הבית או במרינה ליד. גם מרינות יש כאן כמו זבובי חול. בהתחלה כל הציוויליזציה הזאת קצת צרמה לנו בעין, אבל אט אט התרגלנו גם לנוף וגם לנוחות של החיים המודרניים. כבר לא צריך לאגור מזון במחסנים, לכבס ביד או להסתובב עם תספורת של רובינזון קרוזו. אבל המודרנה גם מזמנת הפתעות: באחד מסופי השבוע עגנו ליד עיירת נופש מרכזית, התעוררנו בשתיים אחרי חצות לקול שיחה קולנית מתחת לאף (רק שאנחנו באמצע המפרץ, ואין פה אף אף לשוחח תחתיו). הכנסתי את הגופייה לתחתונים, יצאתי לחקור את פשר העניין ומצאתי ארבע נערות מבוסמות כמעה, אחת מהן עירומה לגמרי ועוד גברבר ממזר אחד, שהחליטו לצאת לשחיית לילה ונעצרו על הסירה לשיחה והתרעננות. אחת מהן הייתה כל כך שיכורה, שבמקום לקפוץ חזרה מהמדרגה הקרובה למים שעליה היא ישבה היא עברה אותי, התנדנדה לצד שני של הסירה וקפצה לכיוון ההפוך. ואנחנו עוד חשבנו שנשתעמם כאן. עכשיו באמת הגיע הזמן לזוז לסידני.