שוטי | מומי אביטל
במרכז הנמל מזח גדול ממדים שמשמש כמדרחוב העירוני. אבל לפני שא מ פשר לקפוץ למים צריך לעבור את רשויות ההגירה והמכס ששמם יצא לש מ מצה עד קצות תבל. בחיל ורעדה צחצחנו את הסירה פן ימצא איזה חרק סורר וריכזנו את כל האוכל שלא הצלחנו לחסל בארגזים כדי שיוחרם כמנהג המקום. כנראה שנפלנו על שני הפקידים הכי נחמדים ביבשת שהתביישו להחרים אפילו את מאגר הגבינות הצרפתיות שלנו (שמסוכנות הרבה יותר מטרמיטים) והסתפקו בהלאמת העגבנייה היחידה ששרדה במקרר. הורדנו את הדגל הצהוב (זה שמסמן שאנחנו מבקשים להיכנס למדינה), העלנו את הדגל ) וירדנו לחוף. Courtesy flag( האוסטרלי כנהוג
אנחנו עוגנים בנמל החיצוני. המרינה הפנימית סגורה כבר שלוש שנים ומנהל המרינה מראה לנו תמונות של הגלים שהחריבו את המקום. סערת קיץ חוללה גלים בגובה של בניין תלת קומתי שדילגו בקלילות מעל שובר הגלים העצום. "היי עצור" אני אומר לו. שמענו על הציקלונים (שיצאנו בדיוק מתחומם) אבל אף אחד לא אמר כלום על סערות קיץ (הקיץ באוסטרליה מתחיל עכשיו!). הבחור מנסה להרגיע שהסערה הזאת הייתה חריגה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי לימוד מדעי האקלים לא פחות חשוב ממתמטיקה. בביקור הקודם שלנו ביבשת הדרומית האוסטרלים נראו לנו האנשים הכי רגועים בעולם. רק שעכשיו, אחרי שנה וחצי של התערסלות על הגלים, גם האוסטרלי הכי עצל נראה לנו היפר-תזזיתי. על החוף מצאנו עשרות ילדים ומבוגרים, שכולם מתאמנים, כך נראה, לת מ חרות איש הברזל: רצים, שוחים, חותרים במרץ. היינו היחידים על החוף בלי מעש ולרגע פחדנו שיעצרו אותנו על התבטלות. אבל מספיק להתבטל. השבוע אנחנו צריכים להוציא את הסירה מהמים לצביעה וטיפולים לפני שממשיכים לסידני.
Made with FlippingBook flipbook maker