טוטוניוז | מגזין חדשות הטוטו

מוסף, רגע לפני תקיעת השופר – השיא הרוחני של היום, נפתחה לפתע דלת בית הכנסת, ובפנים נכנס נער כפרי רזה, לבוש בבגדים מרופטים, שעיניו בורקות בתום. הוא לא ידע קרוא וכתוב, ומעולם לא למד להתפלל, אך בלבו בער רצון עז להשתתף בעבודת ה'. בידו אחז חליל רועים קטן, פשוט, עשוי עץ - רכושו היקר ביותר, חברו היחיד בשעות הארוכות בשדות. כשראה את הקהל כולו שקוע בכוונה, הרגיש מחוץ למעגל. "מה יש לי לתת לבורא עולם ביום הזה?" הרהר. ואז הבין – יש לו את קול ליבו, ויש לו את החליל. הוא שלף את החליל מכיסו, הצמיד לשפתיו, והחל לנגן. לא מנגינה מורכבת או מרשימה, אלא צליל נקי, פשוט, שכולו געגוע - געגוע של ילד לאב רחוק שמעולם לא ראה, געגוע של נשמה ליוצרה. הצליל הבודד הזה מילא את החלל באור פנימי שלא היה מוכר. הקהל כולו נרעד. חלקם נבהלו וקמו כדי להשתיקו, בטענה שזהו חילול הקודש, אך הבעל שם טוב הרים את ידו ועצר אותם. פניו הוארו באור פנימי, ודמעות נצצו בעיניו, כשהוא מקשיב לצליל הבודד. כשהצלילים דעכו, פנה הבעש"ט אל הקהל בקול נרגש, שכולו אהבה וחמלה: "דעו לכם, בשמיים היו השערים סגורים. כל תפילותינו המלומדות והיפות, על כל הפירושים והכוונות, לא הצליחו לפרוץ את המחיצות, אך קול החליל של הילד, קול פשוט וטהור שנבע מעמקי ליבו, שבר את כל המנעולים. הוא זה שפתח את השערים והעלה את כל תפילותינו יחד אל כס המלכות. זהו קול השופר האמיתי - זה שבונה את המלכות וממליך את הבורא עלינו לשנה שלמה". מאז ועד היום, בכל ראש השנה, נזכרים החסידים בסיפור המופלא הזה. הם יודעים כי לא המילים המלוטשות הן העיקר, אלא מה שיוצא מן הלב. כשהלב מנגן, גם חליל פשוט של רועה יכול להרעיד את כל העולמות, ולפתוח את שערי הרחמים. כמו החליל של הילד בסיפור הבעש"ט, כך גם קולו של השופר בראש השנה אינו רק צליל חזק שמרעיד את האוויר. הוא קול הלב של עם ישראל, קול פשוט ונטול מילים, אך עמוק ומקיף יותר מכל נאום או פיוט. הוא מייצג את הזעקה הכנה והטהורה של הנשמה, המבקשת לחזור הביתה. החסידות מלמדת שזהו הרגע שבו אנו בונים את המלכות, מושכים לעולם רצון חדש של הבורא למלוך עלינו. הקול הזה, בין אם הוא בוקע מקרן

איל מחליל של רועה פשוט, הוא גשר ישיר מהלב שלנו אל כס המלכות שבשמיים. זוהי הקריאה האחת והמאוחדת של כל הנשמות, הדהוד של געגוע עתיק יומין, שמתמזג לקריאה אחת: "מלוך עלינו לשנה טובה ומתוקה". משמעות ה"קדושה" אנחנו רגילים לחשוב שקדושה היא עניין של תפילות, אמונה וקשר ישיר עם אלוהים. אבל מה אם הדרך לגן עדן עוברת דווקא דרך מעשה קטן, כמעט בלתי נראה? סיפור זה מזמין אתכם לגלות מחדש את משמעות ה"קדושה". אם לא למעלה מזה כאשר ימי הדין הגדולים של ראש השנה ויום כיפור ירדו על נמרוב, היה בית הכנסת מתמלא באשמורת הבוקר, ונרות חלשים פיזרו אור רך ורועד על קירות האבן הקרים. קולות תפילה עמוקים ונוגים ריחפו באוויר וחדרו דרך החלונות הקפואים, והכול חיכו » בציפייה דרוכה לרגע שבו יגיע הרבי, הרבי מנמרוב

33