טוטוניוז | מגזין חדשות הטוטו

ברק אריכא, מנהל אזור דרום, בטור מיוחד "לטוטוניוז" צוות הדרום:

מחזקים את השגרה במציאות בלתי אפשרית

ליאל חלילי

בן אטר אבי

גבי אמיתי

איציק יצחקי

ברק אריכא

מעבר לעבודה – קהילה שמתגייסת במקביל לעבודה, כל אחד ואחת מאיתנו התמודד עם מציאות משפחתית לא פשוטה. מערכת החינוך הושבתה, הילדים נשארו בבית, וכולנו מצאנו את עצמנו משלבים בין הטיפול במשפחה לבין המחויבות לעבודה. אבל מעבר למחויבות המקצועית, חברי הצוות גילו גם אחריות אישית וחברתית. רבים התנדבו באזורי העוטף, סייעו לחקלאים, תמכו בפעולות קהילתיות והתגייסו לכל משימה. יחד עם עובדי המועצה שהתנדבו לשמח את ילדי העוטף שפונו מבתיהם, המעורבות הזו חיזקה את תחושת השליחות המשותפת ואת הערבות ההדדית. למרות הכול, הצוות שלנו גילה יכולת הסתגלות יוצאת דופן. אנשים נרתמו, עזרו זה לזה, והצליחו להחזיק את הפעילות גם כשהאדמה רעדה מתחת לרגלינו. תקופה זו חידדה את המשמעות של להיות חלק מצוות, לא רק כקבוצה שעובדת יחד, אלא כקהילה קטנה שמחזיקה אחד את השני במציאות לא פשוטה. מקום שהוא יותר ממקום עבודה עבורי, כתושב העוטף שפונה מביתו, הייתה זו חוויה כפולה, מצד אחד התמודדות אישית עם חוסר ודאות וגעגוע לשגרה שנקטעה, ומצד שני האחריות לשמור על הצוות מלוכד ומתפקד למרות כל הקשיים. אני רוצה להודות להנהלת המועצה על העמידה לצידנו לאורך התקופה הקשה. בזמנים כאלו מתחזקת התחושה שהטוטו הוא הרבה יותר ממקום עבודה. צוות אזור הדרום מחזק את ידיהם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומתפלל לחזרתם של כל החטופים הביתה, במהרה.

תושבי הדרום כבר התרגלו למציאות מורכבת של אזעקות, ירי טילים ואיסורי יציאה לעבודה. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה בשבת באוקטובר. מאותה שבת, 7- השחורה של ה נכנסנו למציאות חדשה, מטלטלת ומורכבת, ששינתה את חיינו מן הקצה אל הקצה. באותה שבת נוראה, חלקנו נשארנו שעות ארוכות נעולים בממ"דים, חלקנו עקבנו בדאגה אחרי החדשות, אך כולנו, תוך כדי הדאגה למשפחות שלנו, דאגנו גם זה לזה. עובדי צוות הדרום, שרובם תושבי הדרום והעוטף, מצאו את עצמם במנוסה על חייהם. ליאל חלילי, תושב מלילות, פונה מביתו. אבי בן אטר מאשקלון, עזב עם משפחתו. כמו כל מדינת ישראל, מצאנו את עצמנו במציאות קשה שמלווה אותנו עד היום. המשווקים שיצאו מהבית גם תחת אש בימים שלאחר פרוץ המלחמה, נאלצנו להישאר בבתים בעקבות הנחיות פיקוד העורף. גם במגבלות הפיזיות, שמרנו על קשר רציף עם בעלי התחנות שלנו. חלק מאזור הדרום הוכרז כשטח צבאי סגור, והמשימה היומיומית של יציאה לעבודה הפכה לאתגר. אבל כחודש לאחר מכן, חזרנו לעבוד. ובאומץ רב. יצאנו לשטח, גם במקומות מסוכנים כמו אשקלון, שהייתה באותם ימים העיר המטווחת ביותר בישראל. בעקשנות ובתחושת שליחות, דאגנו להחליף את כל המסופים למערכת החדשה, כשההגעה לערים כמו אשקלון, נתיבות, שדרות ואופקים דרשה מאיתנו לא רק נחישות, אלא גם אומץ.

15