הבמה המרכזית של הנדל"ן 27.06.25

גיליון מיוחד מלחמת איראן ישראל

27.6.25

נדל"ן מדיה

“אנחנו על סף אסון": כך הגדיר לא מכבר אחד מראשי הרשויות בצפון את מצבן של שכונות המגורים הוותיע קות בעירו – שבהן עשרות בניינים שנה ויותר – ללא 50 עם ותק של ממ"דים, ללא תשתיות בסיסיות, ולע עיתים עם סדקים נראים לעין שמעיע דים על סכנת קריסה ממשית. אלא שבישראל, נדמה שההכרה בכך שמע דובר בפצצה מתקתקת מתרחשת רק כאשר האיום הביטחוני הופך למוע חשי ומטחים נוחתים על ערים שלע מות. בשאר הזמן, הקריאות למגן, לחזק, לבנות מחדש – לרוב נופלות על אוזניים בירוקרטיות אטומות. במצב החירום שאנחנו נמצאים בו היום מתחדדת הטענה, שהפכה כבר לצו השעה: חייבים להסיר את החסע מים הבירוקרטיים שמעכבים קידום של מיזמי התחדשות עירונית, ולפע עול במהרה, ולא באיחור של שנים. ההמתנה לאישורים בוועדות המע חוזיות, העיכובים בהשלמת הליע כי תכנון, ההתחשבנויות בין משרדי הממשלה לרשויות המקומיות – כל אלה הם מנגנונים שמותירים מאות אלפי אזרחים במבנים שאינם ראויים עוד למגורים, קל וחומר במצבי חיע רום ביטחוניים ועוד לפני שדיברנו על רעידת אדמה שעלולה להתרחש )חלילה(. המחדל בולט שבעתיים בערים ורע שויות שממוקמות ליד מתקנים ביע טחוניים רגישים. כך למשל, בערים הקרובות לבסיס חיל האוויר ברמת דוד – עדיין קיימות שכונות שלמות שבנויות מבניינים בני עשרות שנים, ללא חניונים תת-קרקעיים, ללא מעע ליות וללא כל מיגון הולם. באזור הקע

ריות, לא רחוק ממתקני רפאל, הסיע פור דומה. האיום הקונקרטי שמרחף מעל תושבי אותם ישובים אמור להע ציב את ההתחדשות העירונית בראש סדר העדיפויות הלאומי, אך בפועל - הפרויקטים שם תקועים לא פחות מאשר בערים אחרות. מדובר לא רק בכשל תכנוני, אלא בכשל מוסרי. המדינה אינה יכוע לה להותיר את האחריות בידי השוק בלבד, בטח לא במקרים שבהם אין הצדקה כלכלית מובהקת למיזם. לא כל פרויקט מניב תשואה ליזם, אך כל אזרח זכאי לקורת גג בטוחה. לכן, על המדינה להתערב בהקדם – בין אם באמצעות תמיכה תקציבית ישיע רה, השתתפות במימון תשתיות, או מתן תמריצים מיוחדים. מדובר בעע שייה הכרחית שמטרתה לייצר מנגע נון תכנון וביצוע אפקטיבי גם באזורים שלא נחשבים ל"סקסיים" מבחינה נדל"נית, אך קריטיים מבחינת בטיע חות וחוסן לאומי. אני סבור כי גם לרשויות המקומיות יש אחריות גדולה. לא ייתכן שראש או ברשת 106 רשות יתפאר במוקד מצלמות אבטחה, אך לא יקדם תוכע ניות פינוי-בינוי שהוגשו לפני חמש או שש שנים ונמצאות עדיין בדיונים אינע סופיים. תהליכי אישור התוכניות צריע כים להיות זריזים, ממוקדים, ובעיקר מגובים בגישה שירותית ולא חשדנית כלפי יזמים או דיירים. הביורוקרטיה אינה גזירת גורל – והיא יכולה להתע קצר משמעותית כשיש רצון פוליטי ואומץ מנהיגותי. כשביורוקרטיה מסוכנת יותר מטילים

סדר עדיפויות חדש במציאות הנוכחית, בה אירוע עים ביטחוניים מתרחשים בתדיע רות מדאיגה, יש לשקול מחדש את סדר העדיפויות. הפריזמה שבה נבע חנות תוכניות בנייה צריכה לעבור מ"אסתטיקה ותב"ע" ל-"חוסן פיזי וביטחוני". הכרה בכך תוביל לא רק לקידום מהיר יותר של פרויקטים, אלא גם לתחושת ביטחון גדולה יותר אצל התושבים. במקום לשאול “איך זה קרה?", הגיע הזמן לשאול: “איך מונעים את הפעם הבאה?". קיצור הליכי תכנון, סיוע ממשלתי במקומות לא כלכליים, ושיתוף פעולה אקטיבי מצד הרשויות – כל אלה צריכים להיות העקרונות שעליהם נשען שיקום השכונות הישע נות וחיזוק קו המגורים האזרחי. מדיע נה חפצת חיים אינה יכולה לאפשר שתושביה יגורו בבניינים מתפוררים, ותיתן לטילים לחשוף את ערוות השלע טון המקומי והמרכזי. זו התכנית שצע ריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי. העתיד של ההתחדשות העירונית בישראל לא צריך להיבנות על חורע בות – אלא על אחריות, תכנון ונחיע שות. ככל שנבין זאת מהר יותר, נציל חיים רבים יותר.

עדי בורקין, מנכ"ל אריה פרשקובסקי גרופ: במקום לשאול "איך זה קרה?", הגיע הזמן לשאול: "איך מונעים את הפעם הבאה?"

צילום: נעה זני

prashko.com

/ 41 /