יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

כמה מהמשפחות כיוון שהכול נהרס מפני הגשמים והשיטפונות. הצריף הוצף במי הגשמים, אשר חדרו לתוכו, ובל נשכח שכל ציודם האישי, הפרטי והדל הונח בתוך שקיות על הרצפה, והתמלא בבוץ בגשמים. למרות הקושי הרב הם קיבלו הכול בשקט ובהפנמה, כיון שהיה זה רגע מכונן בכינון דמותה של מדינת ישראל. ולכן, בשביל אשר זה היה אחד הרגעים המרכזיים שנחקקו בזיכרונו, עקב גדלות נפשם של ההורים והשכנים במעברה. ילדות בצל המעברה במרוקו ועלה לארץ-ישראל 1948 אשר נולד בשנת . בשחזרו את האירועים ובכתיבת 1953 בשנת 5 בגיל הנוסטלגיה הוא כאילו עדיין חי בתקופה ההיא. זה מדהים כיצד הוא מסוגל להיזכר בהתרגשות רבה בכל פרט ובכל שנה (בעת הכתיבה-המערכת) 65 מעשה או מאורע מלפני כ הוא לא יכול לשכוח את העוני המרוד, את הפשטות שבפשטות, את אהבת החינם ששררה בין תושבי המעברה ואת הצניעות הרבה שאליה הוא מתגעגע היום. אנשי המעברה היו תמימי דרך, ישרים והגונים. הנתינה והעזרה ההדדית היו ברמה שקשה לתארה, והכול נעשה לשם שמיים. אולם התנאים הפיזיים שם היו קשים ביותר: צפיפות, מחסור במתקנים סניטריים ומזון דל. ...אמנם מנגנוני הזיכרון ההפכפכים שלנו מסננים את זיכרונות עברנו שאינם נעימים לנו, אך הם בעצם המגדלורים המאירים לנו את המשך דרכנו. היום אנשים שואלים איך היה אפשר לחיות במעברה בלי חשמל, בלי עבודה ובלי תנאים סניטריים בסיסיים ולישון על מיטת ברזל במצוקה נוראית ובלתי נתפסת. העובדה היא שבכל זאת היו במצב זה גם דברים טובים: חיוך של אושר ושמחה מתוך אחדות, חברות ושכנות מלבד הצניעות והפשטות.היה משהו מעניין באנשים שחיו במעברה. אמונתם החזקה באלוקים נבעה מכל אחד מהם בפני עצמו והייתה חדורה בליבם, בנפשם ובנשמתם, בין שהיה האדם דתי ובין שהיה חילוני. הם היו כולם יחד בלב ובנפש ובלי מחיצות - קיבוץ גלויות של אהבה, של נתינה ושל עזרה ותמיכה. היו ימים... החזרה לזיכרונות התקופה ההיא גורמת לו להזיל דמעות. אי אפשר ליטול מהאנשים שחיו באורח החיים של המעברה את תמימותם, את אמתותם ואת פשטותם. כשהייתה שמחה לאחת המשפחות כולם היו באים בלי יוצא מן הכלל – לא היו הזמנות ואף לא בקשות. איש לא השאיר הודעות, ואף לא אחד בדק מי יגיע בכל מיני רשימות. הם

בדיור זמני בדמות מעברות, אולם בהמשך נדרשה המדינה לשכן את העולים במבנים. או אז התחילו להקים עיירות פיתוח בסמוך למעברות, ולפי התכנית היו אמורים להעביר את העולים בהדרגה מהמעברה לשיכוני הקבע בשנים . אבל רק בשנות השישים סיימו את העתקת 1953-1952 כל המעברות אל עיירות הפיתוח – ובהן מעברת "הר-טוב", שעברה לבית שמש. את כל העולים שהמשיכו להגיע מאוחר יותר, הביאו היישר לעיירת הפיתוח בית שמש אל השיכונים המשודרגים והיפים. הבעיה הקריטית במעברה הייתה חוסר תעסוקה. חיי עוני מרודים היו חייהם, אבל למרות כל קשיי הקליטה, בעיות השפה וחוסר הפרנסה הייתה לאספת האנשים במעברה שמחת חיים מאופקת, והם הודו לה' על שהגיעו לארץ ישראל - הארץ ששייכת לעם היהודי. אמנם הקמת המדינה לוותה בסבל בקשיים ובמצוקות. אולם בראייה אופטימית נכונה יש לנו מדינה מפותחת יפה, שבה אנו גאים לחיות – ארץ-ישראל! בראותנו זאת אנו מבינים שאת כל הקשיים עברנו מאהבה. הקשיים היום בשנות האלפיים הם כגרגירים לעומת עָצְמַת גודל הכאב בתקופת המעברה והקושי הפיזי והנפשי שהיה כרוך בה אשר עבדכם הנאמן מעיד על זה. החיים במעברה החיים במעברת העולים לא היו קלים. מבנים ארעיים זמניים הוקמו, צריפים שהיו קטנים מאוד מלהכיל משפחות עם מספר נפשות גדול שגרו איתם בה. במעברה היו גם משפחות ברוכות ילדים, והצריף שגרו בו היה חדר אחד בלי פרטיות. אמנם הם נאלצו להסתפק בפרישת שמיכה מבד לאורך החדר במקרה הצורך, ששימשה מחיצה כמו קיר, אך בכל זאת עדיין היה קשה מאוד למצוא פרטיות או פינה שקטה בחדר אחד בלבד, שבו לנו כל בני המשפחה על מיטות הברזל של הסוכנות. מזג האוויר בעונת החורף פגע קשות בחיי התושבים. היו מצבים שנצרכו לפנות בהם

44

2023 : תמוז- אלול, יולי-ספטמבר 19 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו