יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

ק"מ למעלה מהן, היו קהילות בני סביח ובני חיון, שהיוו חלק נכבד מהעיר תאגּונית. במרכז העמק, בזאגּורה (לשעבר תאזאגּורת), שכנו הקהילות של אמזרו, אסריר, אל-מנסורייה, לערומייאת, ובחלקו העליון של העמק, החל מאגדז, שכנו קהילות כפריות רבות כגון רבאט אסלים (שם נמצא הקבר של הצדיק רבי הלל הכהן), תאמנוגּאלת (הנקראת אל-חארה בקרב שבטי המזגיתה), תימסלא, בני זולי, רבאט תינזולין, קסבת אל ליל, שבה שופץ באחרונה קברו של המקובל ֿ מח׳זן ותארג לוף אבוחצירא). ֿ הידוע מן המאה השמונה עשרה רבי מכ לאחר שעמק הדרעא איבד מחשיבותו במאה השבע עשרה, ביקשו משפחות יהודיות מקהילות קטנות את חסותם של השבטים הברברים השכנים. בקשה זו בוצעה באמצעות טקס ׳אל-עאר׳, שבמהלכו האדם שביקש הגנה הקריב עגל או כבש בפתח ביתו של נותן החסות. טקס זה הפך את היהודי לבן חסותו של אדוניו, ומעמד חדש זה כלל חובות וזכויות, וכן טובות הנאה שמקבל החסות היה צריך לספק, כולל השתתפות במלחמות בין שבטים. מערכות היחסים בין השבטים נותני החסות והמשפחות שנהנו מן החסות היו, לפיכך, הדוקים מבחינה חברתית וכלכלית ואף אינטימיים. לעיתים, השכנים המוסלמים הבינו את לשון הסתרים שהיהודים השתמשו בה (ושמותיה הן אל־לאשונייה, תאלשונת, תאקולית). היהודים עבדו בשותפות עם המוסלמים בחקלאות ובסחר של תמרי הדרעא המפורסמים, ובסחר של מוצרים אחרים, שכן המוסלמים היו בעלי אדמות מרעה ועצי תמר. מלבד הסחר הקמעונאי, בעיקר של בדים שקנו במראכּש, עסקו היהודים גם במלאכות כצורפים, פחחים, יצרני מזרנים, יצרני אוכפים, סנדלרים ומתקני כלים ביתיים וחקלאיים.

הקהילות היהודיות שבו לחיים יהודיים רגילים בסוף המאה השלוש עשרה הודות לשלטונם הסובלני של ). הם הפעילו 1465-1269( השליטים משושלת בני מארין כלפיהן את כללי הד׳ימה שהבטיחו להן את הגנתה המותנית של המדינה המוסלמית. מאז עליית בני מרין לשלטון הישרדותן, שגשוגן, או הצטמצמותן של קהילות אלה היו תלויות באופן ישיר בעוצמת השושלת השלטת ובחוזק הכוחות המקומיים, כמו גם ביכולת של הרשויות המרכזיות והאזוריות לשמור על הסדר הציבורי והביטחון. מאז המאה החמש עשרה, עדויות שונות של נוסעים וסופרים מצביעות על קהילות יהודיות משגשגות באזור דרומי זה, שמילא תפקיד כלכלי מרכזי בשגשוגו של המסחר הטראנס־סהרי של המאה השש עשרה. הקהילה הגדולה של טארגאל, כמו גם של תידרי, תנסיתה ותיזגי, שנעלמו כולן, הייתה ממוקמת בקרבת וזלאן. בני הקהילה עסקו ֿ נווה המדבר מחאמיד אל ג ביבוא אבקת זהב ממערב אפריקה, הפיכתה למטילים והטבעת מטבעות. נוסף לכך, יהודים מימנו את השיירות שחצו את מדבר הסחרה, שלחו סחורה ממרוקו והפיצו מוצרים אפריקניים עד לתחילת המאה העשרים. לאורך עמק הדרעא, ממחאמיד אל גוזלן בדרום העמק עד אגדז בצפונו (שם הקימו הצרפתים מרכז מינהלי חדש בימי הפרוטקטוראט), התקיימו כשלושים קהילות 300 עד 200 יהודיות קטנות, שהגדולה בהן מנתה כ תושבים. היהודים שכנו בקרב שבטים ברברים ושבטים ערביים ובקרב האוכלוסייה השחורה, החאראטין, שהיו בעיקר אריסים חקלאיים וסבלו גם הם מהיררכיה חברתית נוקשה. בקרב שבטי לכּתאווה, שבעיקולו של 20 נהר הדרעא, שכנו הקהילות של מחאמיד אל גוזלאן ו

49

2023 ינואר-מרץ , טבת-אדר תשפ״ג :17 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו