יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

שחולף הזמן, צצים יותר סימנים לזהות ברברית נפרדת.

בניהם ימשיכו את דרך החיים של הוריהם. הנכדים וודאי שלא. זהו עולם ההולך ונעלם. לצד הנופים היפים והארכיטקטורה המגוונת, דומה ומוקד משיכה חשוב במרוקו הוא האנשים. המלך חסן השני אמר פעם שלמשפחה המרוקאית יש שלושה בנים, ערבי, סרהווי וברברי. מיהו ברברי? האם אלו הריפעיה שחיים בצפון והאכילו את הספרדים מרורים במרד עבד אל כרים? האם הם שבטי התמזיג שחיים באטלס התיכון? התשליחת שחיים באטלס הגבוה? האחרונים ידועים הן בפשטותם והן ביכולותיהם הגופניות. המילה "שלוח" יכולה להיאמר כמחמאה וכגנאי. תלוי בהקשר. אין בהם דבר מאחד. גם לא השפה. ברברים הם השחורים אשר בשולי הסהרה, לובשי הצעיפים הכחולים המתחזים לטוארגים. יש ביניהם בהירים וכהים, איכרים ונוודים, סוחרים ויושבי נאות מדבר. יש ביניהם מכניסי אורחים ושונאי זרים. מוסלמים קנאיים וכאילו ששקועים בעבודת אלילים. אפשר להכליל אותם רק בהגדרה אחת, על דרך השלילה: הם אינם ערבים. בכול זאת, ניתן לקבוע בהכללה גסה, שאת הברברים מאפיינים רוח לחימה, כוח סבל, הסתפקות במועט, קנאות לחרותם, רוח מרי ונטייה לפלגנות. הצרפתים ניסו לחזק את הבדלנות הברברית לטובתם, דבר שהביא לתוצאה הפוכה. הברברים והערבים נאבקו שכם נגד השלטון הזר, אך לאחר שמרוקו זכתה , החלו בהדרגה להיחשף הבקיעים וככל 1956 בעצמאותה ב

החיים בנאות המדבר הם זירה לעימות בין החקלאים לבין רועי הצאן. בין הנוודים לחקלאים ההיסטוריה של הנוודות היא סיפור של מתח מתמיד שורר בין יושב הקבע, הנטוע באדמתו, לבין הנווד יושב האוהלים, הזר והפולש. "מלחמת המזרע והישימון", כפי שניסח אברהם רייפנברג בלשונו הציורית. זהו הניגוד הבסיסי שבין קין, הנווד ורועה הצאן חסר השורשים, לבין הבל, עובד האדמה שחייו מוקדשים לטריטוריה, למקום ולסדירות רציונלית קבועה, כפי שמתואר בספר בראשית פרק ד'. ההיסטוריה מצביעה לכאורה על התקדמות מהארעי, העמום והמקוטע אל הקבוע, הבהיר והשלם. אךבמקביללה, מייצגיםהדרווישיםהנודדים וכמותם השד"רים מארץ ישראל, - שליחי דרבנן שהסתובבו בין יהודי העולם לקבץ נדבות לתמיכה ביהודים שישבו בארץ ישראל, בארבע ערי הקודש, מגמת נגד המתחזקת בימינו, על ידי המטיילים הרבים, שעיקרה חזרה אל האתוס הנוודי וביקור מחודש במחוזות ה"ראשוניים", שמהם ביקשה התרבות המערבית להיחלץ רק תמול שלשום. למרות שיש הבדל גדול בין מטיילים, שיש להם מקום קבוע ומשם יוצאים לטיול אך חוזרים למקומם הקבוע, לבין נוודים החסרי מקום קבע, יש בטיילות משהו מהאתוס של הנוודות. מרוקו היתה יעד כזה, החל מימי הביטניקים של שנות השישים ובייתר שאת היתה "מכה" עבור ה"היפים" של שנות השבעים. גם היום היא מושא לכיסופים ויעד לתרמילאים.

41

2023 ינואר-מרץ , טבת-אדר תשפ״ג :17 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו