יהדות מרוקו | מורשת, הגות ואמנות

פאסי, או מרקשי. בינם לבינם, הם מתייגים אלו את אלו בתוויות. המקנסים נחשבים לגאוותנים, הפאסים למסודרים והמרקשים לחמומי מוח. יש בכך ראייה סטריאוטיפית מוגזמת ובכול זאת, התודעה כאן, קובעת את ההוויה. בכול השווקים, בכל המדינות, מוצא המטייל את עצמו מוקף במוכרים, תגרנים, סוחרים בגרוש. הם אוחזים בבגדו, מתחננים, משבחים את סחורתם. המטיילים שלי מתלוננים לעתים, על ההפצרות הללו, המעיקות משהו. אני משיב להם שבי הם אינם מפצירים כלל ועיקר. אפילו אינם פונים אלי. הסוחרים הללו אינם מבזבזים אנרגיה לריק. שהם חשים במי להפציר. כל מחווה, כל מבט מתעניין נקלט מיד וקורא לפעולה. טנג'יר שבצפון, הנמצאת בשטח שהיה בשליטה ספרדית, ואחר כך היתה לעיר בינלאומית (ראשונה בעולם) היא פנינת ארכיטקטורה. הרחובות המתפתלים, הסמטאות העיוורות, הכיכרות הקטנים והמטופחים וכמובן גווני הכחול הבוהק, משכו לכאן אומנים רבים. המפורסם שבהם היה האימפרסיוניסט הצרפתי אנרי מאטיס. ביקוריו בעיר, אותה כינה "גן עדן לציירים", השפיעו על יצירתו. אולי היה זה האור העז של צפון אפריקה, אולי האמנות המסורתית, אולי הניגוד בין השלווה השורה על גגות העיר לבין ההמולה של תגרני השוק. כל אלו יחד עם השימוש חסר המעצורים שעשה בכחול ובצבע, הולידו מספר יצירות, שפיארו את

ובכול זאת, יש לערים לא מעטות קסם ועניין רב. הערבים האידריסיים בנו את בירתם בפאס, המורביטון הברברים, במרקש, המווחדון ברבט והאיסמעיליים במקנס. הערים לא רק נחלקות לפי השושלות שבנו אותן, אלא גם לפי הצבעים המאפיינים אותם, או לפחות מיוחסים להן: מרקש היא "העיר האדומה", מקנסהיא "העיר הירוקה", פאסהיא "העיר הכחולה" וקזבלנקה, שמה מעיד עליה, היא "העיר הלבנה". לכול עיר, יש את המרכז העתיק, מבוך של סמטאות וגבב של בתים המכונים "קסבה". מעבר לה, העיר העתיקה, על בתי המלאכה שלה ושווקיה, המכונה "מדינה" ומחוצה לה, העיר המודרנית, צרפתית באופייה, עם שדרות רחבות ידיים מבני ציבור וסמלי שלטון. מרבית בתי המלון נמצאים בעיר המודרנית, שם נהנים התיירים מתנאים נוחים, מארוחות מזנון עשירות במאכלים ועניות בטעם. בכמה ערים ניתן ללון בריאד. אלו הם בתים מרוקנים מסורתיים, המרוכזים באזור העיר העתיקה, שהוסבו לבתי מלון ומעניקים את תחושת החיים במרכז העצבים של העיר. בכל ריאד קיימת חצר פנימית, שבמרכזה ניצבת בדרך כלל מזרקה וארוחות הבוקר מוגשות לרוב בחצר הגג, המשקיפה על העיר. להבדיל מישראל, שהיא קטנה וצעירה מכדי שתתעצב בה תופעת המקומיות, במרוקו היא מורגשת היטב. הזרים מתקשים להבחין בין ערבי לבין ברברי. המקומיים מתעקשים על זהות מקומית. אדם אינו רק מוסלמי, ערבי ומרוקאי. הוא מגדיר את עצמו דרך עירו. יציג עצמו מול בן שיחו כ"מקנסי",

38

2023 : טבת-אדר תשפ״ג, ינואר-מרץ 17 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו