הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו

אותנו לתה. הבית בנוי סביב חצר פנימית, שמעליה סוכה של גפן. מסביב, חדרים מספר ומטבח. בחצר עמדה אישה מבוגרת, עם ערכת כלים מסורתית להכנת תה. על השולחן אר – חרוט של סוכר בגודל של בקבוק ליטר ַּ כ ְ ב דיס ְ ל ַּ עמד ק אד של ַ ר ֲ ר ֶ וחצי בערך, שממנו שוברים חתיכות לכוסות או לב התה. החרוט הזה היה מצופה בנייר סגול מיוחד, שבכל פעם שאנו הילדים קיבלנו מכה כלשהי, אמא היתה לוקחת חתיכה מהנייר הזה ומדביקה אותו למקום, סגולה מידית שנים וכמובן 47 להפגת הכאב... לא ראיתי חרוט כזה במשך שכל הפצעים מאז לא נחבשו בפלא הזה וחבל. האישה עשתה טקס שלם של הכנת התה. קודם שטפה אד, אחר כך שמה בתוכם ַ ר ֲ ר ֶ במעט מים חמים את הב חופן גרגרי תה. שוב מזג מעט מים חמים, על מנת שכל הגרגרים הקטנים יצופו וייצאו ורק אז חתכה צרור נאה של אד הכניס גוש מכובד של סוכר ומילא ַ ר ֲ ר ֶ נענע. לתוך כל ב מים חמים, המתין מעט ואז מזג לאחת הכוסות, על מנת לראות את חוזק הצבע וכשהיה מרוצה, החל למזוג לכוסות ה (המגש). המזיגה מתחילה משפת הכוס ָ י ִ ינ ִ שהיו על הס אד, תוך כדי המשך המזיגה, ַ ר ֲ ר ֶ ואז מגביהים למעלה את הב על מנת ליצור בועות בתה. הכוס מלאה רק כדי שני שליש, כדי לא להיות גרגרניים מדי. בקיצור, למדנו שלא רק ליפנים יש טקס תה, אלא גם למרוקאים. את התה ליוו תופינים קטנים, המיוחדים לאזור. נוספת, גבוה מעל אחד הכפרים, הראתה לנו את הנחישות של אנשי ההרים האלו. מיד כשעצרנו התאספו סביבנו ילדים רבים, שביקשו ממתק או דירהם. כסף לא נתנו כעצת המדריך, על מנת לא לקלקל אותם. את העין משכה , שרצה כקילומטר לכיוון שלנו. חלק היה בעלייה 4 ילדה בת תלולה, אבל היא לא ויתרה ולא נחה, גם כשלעיתים זחלה במעלה התלול על ארבע, עד שהגיעה אלינו. ילדה יפייפיה, עם עיניים שחורות גדולות ומדהימות. כמובן שמול הנחישות הזו ומול היופי שלה אי אפשר היה לעמוד וכולם העטירו עליה שפע של ממתקים. מכאן מבינים את הקשיחות והעמידה של הברברים ההרריים, שצריכים להתמודד עם קשיי הטופוגרפיה, הסביבה ומזג האוויר, על מנת להתפרנס. המשכנו בתלילות, לעבר תצפית נוספת על סכר ומפעל למלח. בעיירה אינגור פנינו לעבר הכפר אימליל. הדרך מתחילה בתוך ערוץ נהר, מלא במטעי תפוחים וחקלאות 2,400- אינטנסיבית והיא עולה בתלילות עד לגובה של כ מטר, שם עצרנו לתצפית עוצרת נשימה. הכפר אימליל יושב במזלג בעל ארבע שיניים. בשלושה מהם זורמים נהרות, המושכים מי הפשרת שלגים (מהתצפית רואים ושומעים את זרימת המים). הרביעי הינו חיבור של שלושת הראשונים. בתי הכפר דבוקים לצלעות ההרים וכל המטעים עומדים בצבעים ירוק-צהוב-אדום של שלכת. מכאן גם

חומה של העיר. השער הראשי נקרא "הגלוואה", על שם השליט הגלווי, שגם את ביתו הסגור רואים בתוך הקסבה. הבית סגור למבקרים, כמו דברים אחרים הקשורים אליו, בגלל הנקודה השחורה בעברו על שיתוף פעולה עם הצרפתים. על שער זה היו תוקעים בעבר ראשים של פושעים, למען יראו וייראו. כיום יש עליו קינים של חסידות וזה בוודאי מראה יותר מלבב. הגענו למלון ריאד מוגדור ע ֶ אמ ַ מנרה קבלת חדרים ארוחת ערב ויציאה לכיכר ג ה - הכיכר המרכזית של מרקש. בעבר הרחוק, הובילו ַ נ ְ אלפ אליה את הנידונים למוות וכאלה שלא הסכימו להתאסלם. שם, בנוכחות קהל רב, הוצאו להורג. היום, הכיכר תוקפת אותך בכל החושים: מרחוק רואים את האורות ושומעים את קולות התיפוף, כשמתקרבים שומעים את שירת הזמרים והנגינה. מעגלי אנשים עומדים סביב לרקדנים גברים בלבוש נשי, למספרי סיפורים, למשביעי נחשים, למציגי הצגות עם וללוליינים שונים. רואים את עשן המנגלים ומריחים את התבשילים והמאכלים, הנמכרים בה. יש שם הכל: מרק חרירה – מרק משי, סמיך וטעים, ראשי צאן מבושלים, שבלולים מאודים, קוסקוס, בשרים ועופות, עוגות מכל הצבעים והסוגים, ערימות של פירות יבשים, מיצים, לחמים וסלטים. בקיצור, כל מה שהחיך אוהב ועין בולעת בשקיקה. וכל הכיכר הייתה מלאה במשפחות שישבו לאכול. את השבלולים, לדוגמה, מקבלים בקערית, יחד עם סיכת ביטחון כפופה, שבעזרתה מוציאים את השבלול מקונכייתו ומוצצים את המים שנשארו... בתיאבון. זה היה סיור קצר, לטעימה ראשונה של הכיכר ומשם למלון לארוחת ערב ולהתארגנות. בסוף הערב חזרנו חזרה לכיכר עד לשעות הלילה המאוחרות. היום העשירי העיר מרקש מחולקת לארבעה חלקים: המדינה – העיר העתיקה. הקסבה – הפעם, אין הכוונה למבצר, אלא לאזור יז – הרובע הצרפתי ִ ל ֶ המגורים העיקרי העתיק של העיר. ג שווקים גדולים ומסועפים, 14 המודרני. השווקים – ריכוז של שרובם מגיעים לכיכר אלפנה ולא גרים שם אנשים. יצאנו מוקדם בבוקר לטיול ג'יפים באטלס הגבוה. רכבי טיוטא יפים המתינו בשורה מחוץ למלון. יצאנו מתוך העמק, בו שוכנת מרקש, ואט אט התחלנו להגביה. מול פנינו תפאורה ונוף של האטלס הגבוה, ים, שממש ִ לוח ְ רים ש ֶ רב ֶ המשכנו לטפס דרך כפרים של ב נטמעים בתוך ההרים. הם בנויים מהחומרים הקיימים בסביבה - בעיקר לבני בוץ וקש. הכפרים נראים פשוטים מאד, כמעט ללא מותרות, פה ושם צלחת לטלוויזיה בלוויין. התעסוקה העיקרית של הכפריים היא חקלאות מסורתית. ברוב המקומות זה עדיין במחרשת עץ וסוס ובעיקר גידול צאן. באחד הכפרים הללו נכנסנו לבית ברברי, שאירחה

48

2021 : טבת-סיון תשפ"א, ינואר-יוני 13 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו