קק"ל | סיור בעקבות המקורות באתר סטף ובסביבותיו

סיור בעקבות המקורות בסביבות סטף

זיבול הקרקע העיבוד האינטנסיבי עלול לגרום לדלדול הקרקע ועל כן דאגו לזבלה באורח מתמיד. הדבר בא לידי ביטוי בדיני שמיטה, שבה נאסרו מלאכות חקלאיות מרובות, אך התקבל ההיתר: "מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, וכן בבית השלחין" (משנה, שביעית ב' ב'). אקולוגיה בירושלים מעניין שבירושלים נאסר לקיים חלקות שלחין בשל הבעיות האקולוגיות שגורם הזיבול ובשל חששות שונים הקשורים לדיני טומאה: "עשרה דברים נאמרו בירושלים: ...ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגינות ורדין שהיו מימות נביאים ראשונים... ואין עושין בה גנות ופרדסין: משום סירחא" (בבא קמא פ"ב ב'. רש"י: סרחון... ועוד, דרך גנות לזבלן ויש סרחון). מאחר שבית השלחין מעובד בקיץ, מתעוררת שאלה מעניינת בדבר השפעת השמש והצל על הגידולים. חז"ל עסקו בשאלה, איך יטופל עץ הנמצא בשולי חלקת שלחין באופן שצילו לא יפריע לגידולים: "כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רעה לבית השלחין" (תוספתא, בבא בתרא א' ט"ו). כלומר, יש לעצב את העץ בצורה שלא יגרום לצל המזיק לחלקת השלחין. המעיין נעבור עתה ללמוד מספר מקורות הקשורים לחלקיה השונים של מערכת השלחין. כזכור, מערכת השלחין מתחילה במעיין. פעמים שהמעיינות באזור ההר אינם גדולים ושפיעתם מצומצמת, ונודע החשש שמא ייבש המעיין בשנים שחונות. דומה, שמציאות זו עמדה בפני חז"ל שקבעו: "יבש המעין... מביא ואינו קורא" (משנה, בכורים א' ו'). מדובר בקיום מצוות ביכורים. מצווה זו כרוכה בצורתה האידיאלית בהבאת הביכורים למקדש ובקריאת פרשת ביכורים. המקרה של 'יבש המעיין' מוביל אפוא לוויתור על חלק חשוב של המצווה. מקורות אחרים עוסקים בשאלות הלכתיות אחרות הכרוכות במעיינות לא יציבים. כך, למשל, בשאלת ההשקיה בחול המועד ובשנת שמיטה: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא יצא בתחילה..." (משנה, מועד קטן א' א').

וכן: "מעיין היוצא בתחילה משקין ממנו שדה הבעל... אין משקין הימנו אלא שדה בית השלחין שחרבה" (תוספתא, מועד קטן א' א').

יבש המעיין וכן בהלכות העוסקות בתנאי שכירות:

"שדה בית השלחין אני שוכר הימך... יבש המעיין... חייב להעמיד לו מעיין אחר. שדה בית שלחין זו אני שובר ממך... יבש המעיין... מנכה לו מן חכורו" (תוספתא, בבא מציעא ט' ג'). עונת המים כזכור, מהמעיין זורמים המים לבריכה, שם הם נאגרים ומחולקים לחלקות השלחין השונות לפי מפתח מוסכם. הזמן שאותו מקבל פלוני, כדי שיוכל למשוך בו מים מן הבריכה ולהשקות את חלקתו, נקרא 'עונת מים'. עונת המים נזכרת בכמה מקורות מאלפים: "משכיר אדם עונתו של מים לגוי ומחליף עימו משבת למוצאי שבת ואינו חושש" (תוספתא, מועד קטן א' ב').

וכן מקור העוסק במנהגי אבל:

"ומרביצים שדהו משתגיע עונת המים שלו" (מועד קטן י"א ב').

שתי ההלכות קשורות בצורך לשמור שעונת המים תינתן בזמנה, פחות או יותר, ובאמצעים שניתן לנקוט כדי לא להפסידה.

גם הבריכה נזכרת במקורות התלמודיים. כך למדנו:

"הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהן בחולו של מועד". זאת בשל החשש שמא לא יספיקו מימיהן ויצטרכו להביא מים ממקום אחר, ומיד מוסיפים חז"ל: "ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן - מותר" (מועד קטן ד' א'). "בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו - מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת" (שם). כלומר, אם בריכה מקבלת מים מחלקת שלחין שמעליה, ניתן להשקות במים אלו, בחול המועד, חלקה נמוכה יותר. אמת המים מי הבריכה זורמים, כזכור, באמת מים אל חלקת השלחין. גם אמת המים נזכרת בביקורות רבים, חלקם קשורים בשאלת השימוש זאת היות שאמת המים מספקת מים באופן קבוע. ומקור דומה:

38