גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית

136 גיליון

בכוח החוצה מתוך כלי הטיס הבוער. המצנח נפתח במלואו באוויר והוריד אותו לקרקע. הוא נפצע קל בלבד, ויצא עוד באותו יום מבית החולים עם תפרים ספורים במצחו". ההלם בתעשייה האווירית ובמדינה כולה היה כבד מנשוא. שלושה מבכירי הפרויקט, חברים קרובים ואבות לילדים צעירים, נהרגו ביום אחד. אברהם הכהן, אב לארבעה, נקבר בקיבוצו בית אלפא. אהרון עוזרי, שהותיר אחריו תינוק בן תשעה חודשים, נקבר בירושלים. איתן שפיגל, אב לילדה בת שלוש וחצי, הובא למנוחות. אב הטיפוס היחיד שהיה כשיר לטיסה הושמד לחלוטין. הנהלת המפעל והמהנדסים סירבו להרים ידיים. חקירה הנדסית מאומצת ומדוקדקת נפתחה מיד כדי להבין את סיבת הכשל הדינמי. כעבור שלושה חודשים נמצא הפתרון: "כל הפתרון היה בורג קטן אחד, בקוטר של חמישה מילימטרים בלבד", מספר צבי ארזי. "היה צריך להוסיף את הבורג הזה כדי למנוע את החופש המכני המיקרוסקופי של הכנף, שהוביל לתנודות הפרפור". דייב לוין, למרות הטראומה הקשה ואובדן חבריו הטובים ביותר, גילה תעצומות נפש והתעקש להמשיך לשמש כטייס הניסוי של הפרויקט. כעבור מספר חודשים נבנה אב-טיפוס חדש, והגיע שוב היום הגורלי של טיסת הפרפור המכריעה – הטיסה שאמורה להצליח בדיוק במקום שבו נכשלה הקודמת. חבריו מספרים שלפני העלייה למטוס, דייב היה מתוח מאוד ועישן סיגרייות בשרשרת. אולם, כטייס ניסוי מקצועי, הוא עלה לקוקפיט, המריא, והביא את המטוס שוב למהירות הקצה הקיצונית. דקות ארוכות ומורטות עצבים עברו על אנשי צוות הקרקע, עד שקולו של לוין קשר, 215" : בקע מהקשר בטון רגוע תקין". המחסום הפסיכולוגי והטכנולוגי נשבר. , קיבל מטוס ה"ערבה" 1972 , במרץ 7 ב את הרישוי האזרחי הרשמי שלו. הוא היה מוכן לשיווק המוני. פס הייצור החל לעבוד במלוא המרץ, והוציא ארבעה מטוסים חדשים מדי חודש.

ראשון בסדר'. אני מחכה עוד רבע שעה, ושוב קולו: 'יעף שני בסדר'. חלפה עוד רבע שעה, ואני ממתין להודעה על ביצוע היעף השלישי והאחרון במהירות של קשר. ההודעה מתמהמהת. דקות 215 ארוכות חולפות, הקשר שותק. הודעתי למגדל הפיקוח שלא שמעתי מהם. ואז עלה מישהו לגג ואמר לי את המילים ששינו את חיינו: 'אתה גם לא תשמע. הם התרסקו'". במהלך היעף השלישי, במהירות הקצה, נשברו תומכות הכנפיים של המטוס כתוצאה מכוחות הפרפור העזים. הכנפיים נתלשו ממקומן בבת אחת, והמטוס נכנס לצלילה אנכית אלימה תוך שהוא מתפרק באוויר מעל הרי השומרון. שברי המטוס התפזרו ברדיוס של שלושה קילומטרים. אהרון עוזרי ואיתן שפיגל, שישבו בחלקו האחורי של תא הנוסעים, נזרקו החוצה מעוצמת הפירוק. גופותיהם נמצאו מאוחר יותר על ידי בדואים מקומיים, כשהמצנחים קשורים לגבם אך סגורים – הם לא הספיקו להגיב. טייס הניסוי הראשי, אברהם הכהן, נחבט בעוצמה בראשו (ככל הנראה ממוט ההיגוי, הסטיק) ואיבד את הכרתו בעודו חגור בכיסאו, וצנח עם גוף המטוס הבוער אל הקרקע. הנס של דייב לוין בתוך התופת האווירית הזו, התרחש נס גלוי אחד. טייס המשנה, דייב לוין, היה היחיד שנותר בהכרה בתוך תא הטייס המתרסק. צבי ארזי משחזר את שסיפר לו לוין: "כשהמטוס התפרק והחל לצלול, דייב תפס את אברהם הכהן בכתף וצעק לו: 'אברהם, בוא נצא מהמטוס!'. אבל אברהם לא הגיב ודייב ראה שהוא כנראה נהרג מהמכה הראשונה. דייב הבין שאין לו זמן, עזב אותו והחל לזחול בקושי רב כלפי מעלה, נגד כוחות הג'י המטורפים, כדי להגיע לפתח היציאה של המטוס שהיה נטוי על צדו. תוך כדי הזחילה הנואשת, ידית המצנח שלו נתקעה בטעות בזיז מתכת בולט בגוף המטוס ונשלפה. המצנח החל להיפתח בתוך המטוס, תפס את רוח החזית העזה שנשבה פנימה, ובשבריר שנייה שלף את דייב

תרנגולות באוויר מעל הרי האנדים ההצלחה השיווקית של המטוס בעולם השלישי הפכה לסיפור צבעוני במיוחד. דב סער נזכר בחיוך: "השוק שלנו היה בעיקר מדינות מתפתחות. קנו את הערבה בכל מיני כפרים נידחים בניקרגואה, אקוודור וגואטמלה, מקומות שבהם לא היו כבישים או מסילות רכבת. זו הייתה תמונה ציורית להפליא: אנשים היו עולים למטוס הערבה כשהם מחזיקים תרנגולות חיות בידיים, שקי מלט, בלוקים וקרשים כדי לבנות את הבית שלהם. כשהמטוס היה צריך לחצות את הרי האנדים הגבוהים, ומכיוון שתא הנוסעים לא היה מדוחס, הנוסעים פשוט היו שמים צינוריות חמצן בפה ונוסעים ככה. המטוס עשה את שלו והוכיח את עצמו כסוס עבודה אמין וקשוח להפליא". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים בשנת , המטוס עדיין לא נרכש רשמית על 1973 ידי חיל האוויר הישראלי. דייב לוין, שחש תסכול עמוק על כך שאינו טייס מבצעי בשירות פעיל, דחף בכל כוחו ובדרייב האדיר שלו את השימוש במטוסי הערבה שבמפעל לטובת המאמץ המלחמתי. הוא לקח עמו טייס נוסף והפך את המטוס ל"אמבולנס מעופף", תוך שהוא מנצל את יכולת הנחיתה הקצרה שלו כדי לנחות על מסלולים מאולתרים בסיני ולחלץ מאות פצועים מלב הקרבות. הגורל משיג את דייב לוין במלאווי לאחר המלחמה המשיך לוין לעבוד בתעשייה האווירית, השתלב בפרויקט מטוס המנהלים "אסטרה", אך חלומו הגדול היה להשתלב כטייס קרב מן המניין בחיל האוויר הישראלי ולטוס על מטוס ה"כפיר" החדש. הוא עבר קורס , 38 בגיל 1977 הסבה לכפיר בשנת אך בשל סגנון טיסתו האמריקני השונה וגילו המתקדם, לא השתלב באופן מלא במערך המבצעי ועזב באכזבה. הוא חזר להשקיע את כל מרצו ואישיותו בקידום מכירות ה"ערבה" ברחבי העולם, תוך שהוא מבצע טיסות תצוגה נועזות בסלונים אוויריים ובפני לקוחות פוטנציאליים, כשהוא מביא את המטוס לקצה גבול יכולותיו התמרוניות. חברו צבי ארזי נזכר בשיחה חושפנית >> 22 ׳ המשך בעמ

20