גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית

לי להתלבט להמשיך או להפסיק, אך החלטתי לקחת אחריות על עצמי ולהפסיק. ירדתי לארוחת הבוקר ובטרם קיבלתי את ההזמנה הגיע ההליקופטר המחלץ. הנוף מההליקופטר מדהים מהמם צילמתי מספר תמונות. נחתנו בלוקלה ושם הצטרפה נערה שהגיעה אף היא לחילוץ. ההליקופטר התרומם והמשיך לקטמנדו. אמבולנס ואחות נעימה קיבלו את פנינו. אני כבר מרגיש טוב יותר. ביקשתי מהאחות לוותר על בית החולים אם אפשר, אך היא אמרה שאם אוותר אשא בכל הוצאות החילוץ. בית החולים קטן, בוטיק ברמה בינלאומית. עברתי סדרת בדיקות: דם, שתן ,צואה, רנטגן, חום ועוד. שוכנתי בחדר פרטי, מיטה נקייה, סדין וכרית טי וי, תנאי בית מלון. הצוות נעים החדר מאובזר המיטה נוחה. מדי שעתיים לערך מגיעה אחות כדי למדוד חום. הוי כמה טוב ישנתי! כמה נעמה לי המיטה הנוחה הנעימה! הסדין הרך והכרית! התעוררתי באמצע הלילה עיינתי בספר וחזרתי לישון. התעוררתי הרב קוק "טללי אורות" של לשירותים נורמאליים בתוך החדר, מקלחת עם שטף מים חמים. אחרי יום שהייה בבית החולים השתחררתי והמשכתי לטייל בקטמנדו ובפוקהרא, ללא מדרגות, עליות או ירידות. טיול שכולו הנאה סיפוק וחוויה גדולה. העיר פוקארה פגשתי איש בבית חב"ד חברנו ונועצנו זה בזה מה עושים? טסים לפוקארה. הזמנו כרטיסים ובאותו יום נחתנו בפוקארה. לחופו של אגם פיווה התכול והמקסים, ולמרגלות הרי ההימלאיה המושלגים, שוכנת לה ציורית ופסטורלית עיר נופש קסומה זו. העיר פוקארה, השנייה בגודלה בנפאל, שוכנת לצד אגם ציורי שמעליו מתנוססות כמה מהפסגות הגבוהות בעולם. פוקארה, לדעתי, העיר היפה ביותר בנפאל, ומי שנמצא בנפאל מעבר למספר ימים קרוב לוודאי שלא יוותר על ביקור בה. נוף פסטורלי, אווירה כפרית שקטה, אוכל מצוין ומפגשים נעימים

האחרונה ולפתע צץ, נפער, נפתח עוד רכס מדרגות ם ִ י ַ לוֹ מ ֳ ע ׁ ָ ש ּ ְ ד ב ַ ד ָ י מ ִ שאין רואים את קצהו בבחינת "מ ס ֶ ל ּ ֶ פ ּ ַ ל ב ַ ק ׁ ָ ש ְ ץ ו ֶ ר ָ א ָ ר ה ַ פ ֲ שׁ ע ִ ל ּׁ ָ ש ּ ַ ל ב ָ כ ְ ן ו ּ ֵ כ ּ ִ ת ת ֶ ר ּ ֶ ז ּ ַ ם ב ִ י ַ מ ׁ ָ ש ְ ו ם". הגוף נסחטעדטיפתהאנרגיה ִ י ָ נ ְ אז ֹ מ ּ ְ עוֹתב ָ ב ְ ים וּג ִ ר ָ ה האחרונה, הנשימה מתקצרת קצב הלב עולה, וכבר אי אפשר להרים רגל לפסיעה נוספת. אני נעמד דום, נותן ללב לרדת מקצבו המטורף, לוגם מספר לגימות חמצן דליל וממשיך הלאה. נשברתי! לא יכולתי יותר! נחתי שוב ושוב מספר צעדים ושוב מנוחה. הרגשתי סחוט לחלוטין. השיעול גבר ונדמה לי שגם חום הגוף עלה. אני זז בקושי, הדרך ארכה למעלה משש שעות שנראו לי כמו נצח. בעודי נלחם בגופי להתקדם צעד קטן חולפים על פניי הפורטרים (הסבלים) כשעל גבם משא כבד בנעלי אצבע ללא מקל וללא כל אביזר עזר. מדלגים קלות מעלה מעלה אצים רצים במעלה המסלול התלול כאילו היו רובוטים, או אולי איזו בטרייה סמויה בגבם מניעה אותם. אני מביט בהם משתאה ומתקנא על יכולתם הפיזית. בזחילה הגעתי למלון בטימבוצ'י, מרוסק לגמרי. גמרתי אומר: איני יכול יותר! אני פשוט חולה! יש לי חום! יש לי ברונכיט! משתעל ללא הפסקה וגם קצת צמרמורת. הרגשתי שהגעתי לקצה היכולת. רציתי להמשיך במסע ולהגיע למטרה, ומאידך גיסא הרגשתי שאיני יכול יותר ונדרשת אחריות. החלטתי לא להמשיך. מה עושים? לחזור כל הדרך חזרה? לבד? למדתי להעריך את טיפת המים המתוקה; # למדתי להעריך את טיפת המים החמה במקלחת; # למדתי להעריך את טיפת החמצן במרומי ההר; # למדתי להעריך את כוחה של הפסיעה הקטנה # לכיוון המטרה. הפינוי דיברתי עם המלווה ועם הסוכן המקומי בקטמנדו. דיברתי עם נציגי חברת הביטוח בארץ, והוחלט על חילוץ. ישנתי טוב קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים קצת משתעל אבל מרגיש טוב, חזק יותר, מה שגרם

גמלאון

71