נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2020 אוקטובר 332 + נטו

96 מס הכנסה

עובדים מסתננים קיימת משמעות משפטית ומעשית שלא ניתן להתעלם ממנה. פקיד השומה הגיש ערעור על החלטה זו תוך שטען כי לשונו ותכליתו של סעיף (א) לחוק הבראת הכלכלה, מנוגדות לפרשנותו 45 של בית המשפט המחוזי. פקיד השומה הוסיף וטען מצדו כי קבלת הערעורים תביא לכך שישתלם יותר להעסיק עובד זר מסתנן על פני עובד זר חוקי. בית המשפט פסק: כב' השופט י' עמית פסק כי בשניים מתוך ששת הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת הנישום ובארבעת האחרים התקבלה עמדת המדינה. הערעורים שלפנינו מעלים אפוא את השאלות הבאות: האם יש לסטות מהלכת סעד ולפטור עובדים מסתננים מתחולת ההיטל; האם יש להכיר בהיטל מופחת על העסקת עובדים מסתננים בענפי התעשייה, הבניין, (א) סיפא לחוק הבראת 45 והחקלאות כאמור בסעיף הכלכלה; האם יש להכיר בפטור מלא מהיטל על העסקת עובדים מסתננים בתחום הסיעוד המוסדי. בהמשך לאמור נקבע כי במקרה דנן אין מקום לסטות מהלכת סעד, בהינתן שמדובר בהלכה "טרייה" מלפני כמה שנים, ובהינתן שהבקשה לדיון נוסף נדחתה בעניין ישרוטל אך לפני כשנתיים. אף לא חל שינוי נסיבות שמצדיק סטייה מהלכת סעד, שאינה מתבססת כלל על האפשרות של הרחקת מסתננים למדינה שלישית. חלק גדול מטענות המערערת מתייחס לנסיבות שקדמו להלכת סעד ולאותן שנות מס שנדונו שם. בעניין סעד בית המשפט היה מודע לכל הטענות שהמערערת דנן העלתה: מעמדם המיוחד של העובדים המסתננים יוצאי סודן ואריתריאה; מדיניות אי ההרחקה הנוהגת לגביהם; מדיניות אי האכיפה של העבירה הפלילית בהעסקתם של עובדים זרים ללא היתר; וכן להיבטים של אמנת הפליטים.

לייקור עלויות עובדים זרים, כדי להפוך את העסקתם לבלתי כדאית למעסיקים. בעניין סעד קיבל בית משפט זה את עמדתה של המדינה והשווה את דינם של עובדים מסתננים לעובדים זרים חוקיים, בכל הנוגע לחובת תשלום ההיטל שחל על מעסיקיהם. ההלכה שנפסקה בעניין סעד הביאה להוצאת שומות לאלפי עסקים בארץ בסכומים נכבדים מאוד, רטרואקטיבית למספר שנות מס. נטען כי שומות אלה הביאו לקריסה של מאות עסקים בתחומי הניקיון, המסעדנות והמלונאות (קו לעובד, שביקשה להצטרף כידיד בית המשפט בערעורים דנן, טענה כי ממבקשי 40%- קרסו חברות קבלן רבות שהעסיקו כ המקלט). המערערות, שהן מעסיקות של עובדים זרים בתחומים שונים העלו כמה טענות וביניהן כי העובדים יוצאי סודן ואריתריאה עובדים ממילא בעבודות שישראלים לא עובדים בהם, כך שהתכלית של תמריץ להעסקת עובדים ישראלים ממילא לא מתקיימת וכי המדיניות של הממשלה מביאה לכך שעסקים נמנעים מלהעסיק עובדים מסתננים. אחת מהמערערות שהיא חברת סיעוד טענה כי אין היגיון בהטלת ההיטל מאחר שממילא המדינה מממנת מבתי האבות הסיעודיים. התמחור של 75%-80% השתתפות המדינה בעלות הטיפול לא הביא בחשבון את ההיטל. במסגרת ערעור מס נוסף התקבלה טענת אחת המערערות שהיא חברת טקסטיל כי לעניין הטלת ההיטל אין צידוק להבחין בין עובד זר חוקי בענף התעשייה לבין עובד זר שהוא מסתנן. בית המשפט המחוזי קבע כי אם המסתננים נחשבים "עובדים זרים" לצורך הטלת ההיטל על פי הלכת סעד, הרי יש לראותם גם כ"עובדים זרים" לצורך קביעת שיעור ההיטל. בית המשפט אמנם אינו סבור שניתן לראות במסתננים העובדים בענף התעשייה, כמועסקים בענף לפי "היתר" במובנו המקורי של חוק עובדים זרים, אך עם זאת, למדיניות אי האכיפה כלפי