נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2019 יולי 320 + נטו

ביטוח לאומי

28

בגין ההכנסה של העובד. התובעת ניכתה הוצאות אלה כהוצאת שכר (להלן: "הגילום הקבוצתי"). לגופם של דברים נקבע כי במקרה דנן, התובעת, אשר שילמה את חלקו של העובד בגין ההטבות, למעשה קיבלה על עצמה את תשלום דמי הביטוח שחובה היה עליה לנכותו מהעובד. העובדה שהתובעת לא ניכתה את דמי הביטוח הלאומי מהעובד גרמה לצמיחת טובת הנאה נוספת, שכן נחסך מן העובד לשלם דמי ביטוח לאומי. ביקורת הניכויים של המל"ל נסמכת, כאמור, על ביקורת הניכויים של מס הכנסה. מס הכנסה הכיר ברכיב זה כרכיב שכר, וכך על המל"ל לפעול בהתאם כפי שנקבע בהלכת גדות. בית הדין האזורי לעבודה הוסיף וקבע כי לשיטתו שיטת הגילום הקבוצתי פגומה. שיטה זו פוגעת בבעלי ההכנסה הנמוכה, שכן בפקודת מס הכנסה אין תקרה למס. מכאן שגילום פרטני שוויוני למל"ל על פי השכר יביא לכך שבעלי השכר הנמוך יחויבו בביטוח לאומי ובעלי השכר הגבוה לא יחויבו באותו האופן (כפי שחויבו בעלי ההכנסה הנמוכה באופן יחסי), בעוד כל העובדים נהנו מההטבה. עם זאת נקבע כי אין מקום להטיל על התובעת קנסות. אכן מנגנון הגבייה שונה בביטוח לאומי ממס הכנסה, שכן הביטוח הלאומי אינו משלם ריבית על גמלאות ששולמו באיחור ולא על השבת כספים ששולמו ביתר על ידי מבוטחים. ואולם הדעת נותנת כי אין "להעניש" את משלם המסים אם נהג בתום לב ולא בזדון, שכן הקושי היה להתאים את גובה ההטבה שיוחסה לעובדים והמחלוקת בין פקיד השומה לתובעת הייתה בתום לב. עוד נקבע כי התובעת דיווחה במועד על דמי הביטוח הלאומי ורק בדיעבד נודע לה על הפרשי דמי ביטוח לאומי. אין מחלוקת כי התובעת לא נהגה שלא בתום לב ועל כן אין מקום להטיל קנס.

התובעת מנסה לפתוח את ההסכם עם פקיד השומה באמצעות תובענה שעניינה ביקורת ניכויים שערך לה הנתבע, בחוסר סמכות ובניגוד להלכת גדות. המל"ל הוסיף והדגיש כי על המעסיק חלה חובה לנכות דמי ביטוח לאומי משכרו של העובד. דמי ביטוח לאומי שלא נוכו הם הטבה. בית הדין קבע: כב' השופטת א' גילצר כץ פסקה כי התובעת הסכימה לשלם את החיוב שהטיל עליה פקיד שומה בעקבות ביקורת ניכויים של מס הכנסה, ולכן עליה לשלם את דמי הביטוח בעקבות ביקורת הניכויים של המל"ל. ביטוח לאומי יכול לקבוע הכנסה בניגוד לדוח שהוגש לו על די התובעת ולגבות על הכנסה זו דמי ביטוח לאומי, קל וחומר, בעקבות הסכמה בעניין בין התובעת למס הכנסה. חזקה על התובעת כי אם הגיעה להסכמה עם מס הכנסה הרי שעשתה כן באופן מושכל ועל פי ייעוץ משפטי והיא אינה יכולה להתכחש להסכמה זו עת היא מצויה מול המל"ל. עוד נקבע כי מקור ההבדל בשאלת הגילום בלבד, בין מס הכנסה לבין דמי ביטוח לאומי במקרה שבנדון, הוא באופי ההוצאה שהיא הוצאה עודפת כלומר הוצאה שאי אפשר ליחסה לפרט. פקודת מס הכנסה נתנה תשובה כיצד לנקוט במקרה של הוצאה עודפת. חוק הביטוח הלאומי אשר מתייחס פעמים רבות לפקודה שותק בעניין הוצאות עודפות אולם ברור כי אם צומחת לעובד טובת הנאה יש לשלם בגינה ביטוח לאומי. התובעת טיפלה חשבונאית בהוצאות אלו בשתי דרכים: האחת, ייחוס ספציפי של חלק ההוצאה המהווה הטבה לעובד בתלוש המשכורת שלו וניכוי תשלומי מס הכנסה וחלק עובד מדמי הביטוח הלאומי משכרו. השנייה, גילום קבוצתי של חלק מן ההוצאה שאינו ניתן לייחס ספציפית (הוצאות שלא ניתן להפריד לגביהן בין טובת המעביד לבין ההטבה לעובד), כאשר התובעת היא זו שנשאה בנטל המס