נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2019 יוני 319 + נטו

41 מס הכנסה

גונן אכן מוטל על פקיד השומה. בפסק הדין בפרשת הוטל נטל השכנוע בשאלת )5( (בבית המשפט המחוזי), התושבות על שלטונות המס דווקא, מאחר שבסיס המס להטלת המס בישראל היה בסיס טריטוריאלי. בשיטת מס טריטוריאלית, בדרך כלל מתעוררת שאלת התושבות על מנת להחיל את החריג לשיטה, שלפיו, אף על פי שההכנסה לא הופקה בישראל, הרי במקרים מסוימים (כמו במקרים שנמנו אז בסעיף לפקודה), אם מפיק ההכנסה הוא תושב ישראל, 5 ניתן למסותו בישראל. על מנת להחיל את החריג הנ"ל, כך נקבע, על פקיד השומה היה הנטל להוכיח כי הנישום הוא תושב ישראל. וכך קבע כב' השופט ד"ר ביין בפסק הדין: "השאלה הראשונה שיש להשיב עליה במקרה גבולי זה, היא על מי מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בנכונות עמדתו בשאלת התושבות. ודוק: בעניננו, אין מדובר במחלוקת עובדתית אשר כרוכה בשאלות של הערכת ראיות ואמון. העובדות הרי מוסכמות על הצדדים, כאשר כ"א מהצדדים נותן לאותן עובדות, פרשנויות והדגשים שונים. המחלוקת נוגעת למסקנות שיש להסיק מהעובדות, והיא מתחלקת למספר רכיבים: (א) מה הם הקריטריונים? (ב) מה המשקל שיש ליתן לקריטריונים השונים באיזון הכללי? לדעתי, הנטל 'הפרשני' מוטל על המשיב דוקא, וזאת בשים לב לכך שהבסיס להטלת המס בישראל הוא בסיס טריטוריאלי [...]". פסק דין זה ניתן לאחר שהעיקרון הכללי אשר לפיו נטל השכנוע בערעורי מס מוטל, בדרך כלל, על )6( הנישום, עוגן בפסיקתו של בית המשפט העליון. למרות זאת, מצא כב' השופט ביין לחרוג מן העיקרון )7( במקרה זה, מן הטעמים שמנה.

אכן, כיום, לאחר ששונתה שיטת המסים מן היסוד, ספק אם הטעמים שמנה בית המשפט להטלת הנטל על פקיד השומה בשאלת התושבות, רלוונטיים עדיין. עם זאת נדמה כי פסק הדין בעניין גונן מיישם בפועל (אף אם לא במפורש) את הוראת הפסיקה - שחודדה בפרשת כ.ו.ע - אשר לפיה, העיקרון שלפיו בענייני מסים יוטל נטל השכנוע על הנישום, הנו נקודת מוצא בלבד, ואין הוא מוחל באופן מוחלט. אמנם מדובר בעיקרון מוביל, אולם אם קיימת הוראה מפורשת או משתמעת הסותרת את העיקרון האמור, ייסוג העיקרון לאחור. עוד מעניין לשים לב, כי העובדה שפקיד השומה מצוי בנחיתות ראייתית לכאורה מול הנישום, לא נמנתה על ידי כב' השופט ביין כשיקול להטלת הנטל על הנישום, ובוודאי שלא היה בה כדי להכריע באופן זה. ייתכן שהעוקץ בחשיבותה של לסיום נקודה זו: שאלת נטל השכנוע ניטל כשמביאים בחשבון את העובדה שגם הערכת הראיות, שקילתן וההכרעה אם יש בהן כדי להרים את נטל השכנוע אם לאו, "; שופט א' עשוי לא-מתמטית היא שאלה מאוד " להגיע למסקנה כי הורם נטל השכנוע והובאו די ראיות משכנעות – ואילו שופט ב' יסיק ההיפך המוחלט. הכלל הראייתי בדיון אזרחי הוא "מאזן הסתברויות". כלומר, יש להוכיח הטענה ברמה של כדי שתתקבל. שני שופטים, אפילו 50%- למעלה מ שקלו באופן דומה מאד את הראיות, אך אחד מהם , יגיעו 51%- ואילו השני ב 49%- "תייג" את משקלן ב אפוא לשתי תוצאות שונות באופן קיצוני זו מזו. כך או כך, הדיון המעניין לעיל ראוי שיפותח במאמר נפרד. הבאנו את הדברים רק על מנת לסבר את העין זו, שייתכן שיש בה כדי להכריע חשובה בדבר נקודה בדיונים בשאלת תושבותו הפיסקלית של היחיד.