ידע למידע | ירחון למיסוי, משפט וכלכלה

מיסוי מקרקעין פסקי דין

82 2023 אוגוסט 563 ידע למידע

צוין כי העלות בגין 2011 התמ"א משנת "הכשרת" דירת המרתף כדירת מגורים לכל דבר ועניין תושת על העורר. העורר בעתירה המנהלית שהוגשה 2 היה המשיב על ידי החברות היזמיות שבה נטען במפורש כי הנכס אינו מיועד למגורים, והעורר מכר את הנכס לחברות היזמיות ולא בכדי – הוא היה מודע היטב לאי-התאמת הנכס להיתר הבנייה. נקבע כי בשקלול האמור אין להחיל את החריג. לו היה מדובר אך בנישום שהתגורר בנכס שנים רבות, והסתמך על ותו לא – אזי 1996 קביעת המנהל משנת ייתכן שהיה מקום להחלת החריג. ואולם זהו אינו המקרה. כאמור, העורר היה מודע כי הנכס אינו דירת 2011 לכל הפחות משנת מגורים "רגילה". במסגרת הסכם מכירת הנכס, העורר גלגל את תשלום מס השבח לרוכשים, משום שצפה את טענות המנהל נגד סיווג הנכס כדירת מגורים מזכה. נקבע כי אין מדובר באדם מן השורה שנקלע לסיטואציה בעייתית ונדרש לשלם מס גבוה על דירתו היחידה שהתגורר בה שנים רבות, אלא בנישום מתוחכם, שמכר בשנים מועטות שני נכסים (שאינם דירת מגורים) כדירת מגורים מזכה ושגלגל מלכתחילה את המס לרוכשים. יתרה מכך, אין לקבל את טענות העורר בדבר משמעות דיווחה של אימו על רכישת דירת מגורים ובדיקת המנהל את הדירה. אם המנהל טעה, הוא לא כבול בטעותו לנצח, ומותר ואף חובה עליו לחזור בו מטעותו, כפוף לטענות "חיצוניות" כגון הסתמכות, התיישנות וכדומה. מחומר הראיות עולה כי העורר לא הסתמך על שומת מס הרכישה משנת

אטימה מוחלטת ובין חסימה רק מעיד על חולשת טענותיו. בדומה, אין כל רלוונטיות לטענת העורר כי הכניסה לנכס הייתה פתוחה בעבר. כאמור, אין מחלוקת שהנכס שימש למגורים בפועל. השאלה היא האם מבחינה תכנונית הדבר היה מותר. מצבו הנוכחי של הנכס מעיד שלא. בכל הנוגע לטענה בדבר בדיקת המנהל את הנכס לאחר רכישתו על ידי אימו של העורר, הרי המנהל הוא לא הגורם שקובע מבחינה תכנונית אם מדובר בדירה או לא. גם אם הוא אישר בזמנו כי מדובר בדירה, הדבר לא הופך את סיווג הנכס מהבחינה התכנונית לדירה, וקביעתו נכונה אך לצורכי מס. כמו כן, בדיקתו נועדה לצורך קביעת השימוש למגורים בפועל, שאלה שאינה במחלוקת. עם זאת, לקביעתו המיסויית של המנהל יכולה להיות השפעה מבחינת הסתמכות הנישום והחרגת המקרה מן הכלל. הנכס אינו מהווה דירת מגורים בהתאם לדין, ואף אין נסיבות המצדיקות החרגה של הנכס מן הכלל והחלת שיעור מס ליניארי מוטב. זאת ועוד, נקבע כי מחד גיסא, הנכס , 1996 משמש למגורים לכל הפחות משנת הבניין שבו נמצא הנכס הוא בניין מגורים, והעירייה חייבה את הנכס בארנונה כדירת מגורים. אימו של העורר דיווחה בשנת בשומתה העצמית על רכישתה של 1996 דירת מגורים, השומה העצמית הפכה סופית ונציג המנהל אף ביקר בבניין באותו הזמן. מאידך גיסא, העורר ידע ולכל הפחות היה עליו לדעת קודם למכירה כי הנכס לא מיועד למגורים. כך, כאמור, בהסכם