ידע למידע | ירחון למיסוי, משפט וכלכלה

מיסוי מקרקעין פסקי דין

74 2021 אוגוסט 539 ידע למידע

תהליך הדרישה להשבת המקרקעין על ידי רמ"י לא היה הסכם חכירה בתוקף". לפיכך, לטענתם, לא ניתן לומר כי השבת הקרקע נעשתה מכוח הסכמי החכירה וסעיף שינוי היעוד שנכלל בהם, אלא היא נעשתה על 1469 פי חוק הותמ"ל והחלטות המועצה שהוצאו, באופן חד צדדי, מכוחו. 1470- ו ראשית, מדובר בהרחבת חזית ברורה ומובהקת, שהרי טענה זו לא נזכרה כלל בכתב הערר. שנית, בהסכמי ההשבה עצמם הוצהר כי השבת הקרקע מבוצעת בהתאם להסכמי החכירה, גם אם הסתיימה תקופת החכירה, כמו גם על בסיס חוק הותמ"ל שעניינו, "קרקע להשבה" והחלטות מועצת מקרקעי ישראל שניתנו מכוחו. שלישית ועיקר, לא יעלה על הדעת כי העוררים יטענו שתוקף הסכם החכירה פקע, דהיינו כי הם מחזיקים בקרקע שלא כדין, ובאותה נשימה יטענו כי הקרקע שנדרשים הם לפנות "הופקעה" מידם. פינויו של פולש, המחזיק במקרקעין שלא כדין, לרבות מי שממשיך להחזיק בקרקע המדינה לאחר פקיעת חוזה החכירה, בוודאי שאינה משום "פעולה של הפקעה" אלא אך מימוש זכותו של בעל הקרקע להשיבה מידי הפולש. בהמשך נדחתה אף טענת העוררים כי חוק הותמ"ל הוא המקים את חובת ההשבה. תנאי יסודי לתחולת חוק הותמ"ל הוא היותה של הקרקע קרקע שקיימת חובה להשיבה עם שינוי הייעוד, וכי אך ורק בנסיבות שבהן קיימת חובת השבה מכוח הסכם החכירה, חל חוק הותמ"ל. ככל שחובה זו אינה קיימת בהסכם החכירה, אין בכוחו של חוק הותמ"ל עצמו להביא להשבת הקרקע לידי המדינה. במילים

מן הכלל אל הפרט נקבע כי במקרים שלפנינו לא התבצע כל הליך מכוח חוקי ההפקעה שלעיל, ואין בידי העוררים להציג איזה מסמך, פרסום ברשומות או נסח טאבו, שממנו ניתן ללמוד כי התבצע הליך של "הפקעה". בעניין דנא נחתמו הסכמי השבה על בסיס ההסדר הקבוע בחוק הותמ"ל, על יסוד החלטות מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטיות, ועל רקע הסכמי החכירה המקוריים, אשר כללו סעיף שינוי ייעוד. כאמור, הסכם אינו הפקעה. בהסכמי החכירה שבין כל אחד מהעוררים לבין רמ"י קיים, במפורש או מכללא, סעיף שינוי היעוד, לפיו רמ"י רשאית לסיים את החכירה אם וככל ששונה ייעודה של הקרקע שהוחכרה לעוררים למטרת חקלאות. המקרקעין נשוא העררים שונה ייעודם, והם אינם יכולים לשמש עוד לחקלאות כפי ששימשו בעבר. משמע כי סעיף שינוי הייעוד "נכנס לתוקף". הסכם החכירה עורך הבחנה ברורה בין השבת קרקע מכוח ההסכם ובין "הפקעה" בהתאם לחוקי ההפקעה. במקרה הראשון, מדובר בהשבה רצונית, המבוססת על הסכמה חוזית ואין מדובר בהפקעה כלל ועיקר. העובדה כי במועד שבו נדרש החוכר להשיב את הקרקע, הדבר נעשה שלא מרצונו, או כי מלכתחילה התנאי שהפעיל את חובת ההשבה, דהיינו שינוי ייעוד הקרקע, התקיים חרף התנגדותו, אינה מעלה ואינה מורידה. עוד נדחתה טענת העוררים כי "תוקפם של רובם המוחלט של הסכמי החכירה פג עוד קודם לנטילת המקרקעין ע"י רמ"י, היינו, בעת שהחל