ידע למידע | ירחון למיסוי, משפט וכלכלה

מס ערך מוסף פסקי דין

64 2020 אוקטובר 529 ידע למידע

הובהר בהחלטה הראשונה כי ההלוואה מוחזרה מספר פעמים, ובכל אחת מהן נחתמה תוספת להסכם ההלוואה המקורי, במסגרתו הוסכם על-ידי הצדדים להעמיד הלוואה מחודשת הכוללת את סכום הקרן של ההלוואה הקודמת ואת הריבית שנצברה בעקבותיה. כך במשך ארבע פעמים. לדעת השופטת וילנר, מהאמור עולה כי בין הצדדים נכרתו למעשה חמישה הסכמי הלוואה (ההסכם המקורי ועוד ארבע תוספות להסכם), ולא הסכם אחד שבגדרו הוחלט לגבות "ריבית דריבית" כטענת החברה והערבים. כן הוזכר כי גם כאן החברה והערבים לא טענו כי נפל פגם כלשהו בכריתת ההסכם או התוספות לו, ויש להניח כי היו מודעים לפרטיו הברורים. אשר לערעור המלווה, ציינה השופטת וילנר כי הדבר מעלה שאלה משפטית שטרם זכתה להתייחסות בפסיקת בית המשפט העליון – האם הריבית המקסימלית הקבועה בחוק כוללת את רכיב המע"מ, או שמא מדובר ברכיב חיצוני לריבית, אשר ניתן לגבותו נוסף על הריבית המקסימלית המותרת. השופטת הפנתה בעניין זה להגדרת "ריבית" שבחוק הריבית, וציינה כי מבחינה לשונית נוקטת ההגדרה לשון רחבה ומרבה ("כל" ו"לרבות"), ומוציאה מכלל ההגדרה הרחבה סוג תמורה יחיד בלבד, והוא "כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה". לנוכח הגדרה רחבה זו, ולאור תכליתה, יש לערוך בחינה מהותית של כל תשלום המוטל על הלווה, ולקבוע אם הוא נחשב ל"תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן".

יחיד ולא תאגיד. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הסכם ההלוואה נכרת בין המלווה מצד אחד לבין הלווה מצד שני, והערבים אינם מוגדרים כלווים. כמו כן, לא שוכנעה השופטת כי הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין ושמבחינה מהותית – להבדיל מפורמלית – יש לקבוע כי הערבים היו למעשה הלווים. בית המשפט המחוזי ציין כי החברה והערבים התקשרו בהסכם ההלוואה לאחר שנועצו בייעוץ משפטי, ולשם מימון של פרויקט מקרקעין מורכב ומסובך. לנוכח האמור, יש להניח כי החברה והערבים היו מודעים להשלכות המשפטיות של ניסוח ההסכם כפי שנוסח, ובכלל זה הגדרת החברה בלבד כלווה. זאת ועוד, ממילא אין תחולה למגבלת הריבית הקבועה בחוק, משזו חלה רק על הלוואה שסכומה נמוך מסכום ההלוואה דנן. עוד דחתה השופטת וילנר את הטענה כי משהריבית ההסכמית בטלה, יש להחיל על ההלוואה את הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית. משעה שנקבע כי הריבית המוסכמת היא ריבית מופרזת, הכלל הוא כי בית המשפט יפחית את הריבית לשיעור המקסימלי הקבוע לגבי סוג ההלוואה הנדונה. במקרה דנן, הריבית המקסימלית המותרת בדין להלוואה הנדונה היא , ומשכך, בדין דחה בית 13% בשיעור של המשפט המחוזי את טענת החברה והערבים לפיה יש להשלים את החסר בהתאם לחוק פסיקת ריבית. כן נדחתה טענת הלווה והערבים בדבר גבייתה של "ריבית דריבית". בעניין זה