בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה | יהודה אלעזר

הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, הוֹלִיכוּ אוֹתָנוּ אֶל תּוֹךְ אוּלָם עָנָק, בּוֹ חִיכְּתָה לָנוּ תִּזְמוֹרֶת שֶׁכָּל נַגָּנֶיהָ הָיוּ קוֹפִים חוּמִים וּשְׂעִירִים, כְּמוֹ הַקּוֹפִיפוֹן שֶׁהֵבִיא אוֹתִי לְכָאן. הָאֲרוּחָה הַמַּלְכוּתִית שֶׁכָּלְלָה בְּעִיקָּר מִינֵי אֱגוֹזִים, פֵּירוֹת יַעַר וּמַשְׁקֶה קוֹקוֹס לָבָן כֶּחָלָב, הָאֲרָיוֹת וְהַנְּמֵרִים עִיקְּמוּ אֶת הָאָף וְרָטְנוּ “עוֹשִׂים מֵאִיתָּנוּ בְּכוֹחַ צִמְחוֹנִים”. אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה, הֵחֵל נֶשֶׁף הָרִיקּוּדִים תִּזְמוֹרֶת הַקּוֹפִיפִים נִיגְּנָה הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה רָקְדוּ רִאשׁוֹנִים וּלְאַחֲרֵיהֶם רָקְדוּ הַחַיּוֹת זוּגוֹת זוּגוֹת