אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 45

נישאה יהודית לשלמה שקד, אף הוא חבר קיבוץ גזר. שניהם הוכשרו כמורים בסמינר 1952 בשנת הקיבוצים, והיו המורים הראשונים בבית הספר הקטן שהוקם בקיבוץ. לימים הפך בית הספר לבית התפרק הקיבוץ. 1961 הספר "איילון", בית הספר האזורי של יישובי המועצה האזורית גזר. ב יהודית ושלמה היו מן האחרונים שעזבו אותו. הם התיישבו ברמלה. יהודית המשיכה ללמד בבית הספר "איילון", שנוהל על ידי שלמה, ועם הקמת חטיבת ביניים בבית הספר מונתה למנהלת שלה. היא פעלה כמחנכת, הייתה אמונה על המקצועות ספרות, תנ”ך ולשון עברית, ונודעה כמחנכת למופת וכמורה מצוינת. תלמידים רבים שמרו עמה על קשר חם במשך עשרות שנים אחרי שלמדו בכיתותיה. בשנות השמונים והתשעים לימדה יהודית לשון עברית באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. , ואז עברו לחיפה, כדי להימצא בקרבת נכדיהם. 2001 יהודית ושלמה התגוררו ברמלה עד שנת בשנים האחרונות לחייה, יהודית הייתה פעילה ב"בית הלוחם" בחיפה. היא התנדבה בספרייה, השתתפה בחוגים )קריאה, מקרא( ושחתה בבריכה. באמצעות הדואר האלקטרוני ושאר אמצעי התקשורת שמרה על קשר עם חברי גזר, קרובי משפחה בחו"ל ואנשים רבים אחרים, וביניהם כאלה שגילו עניין בפרשות חייה השונות. היא ניחנה בזיכרון מופלא, לעבר הרחוק והקרוב, וזה שימש אוצר בלום לרבים שהתחקו אחרי שורשיהם. מוניטין יצא לעברית שלה. אף שלא הייתה שפת אמה, היא ידעה את השפה על בוריה, הכירה את מכמניה, הפליאה לחשוב באמצעותה בדייקנות מופלגת, התנסחה באמצעותה בצלילות וביופי, והנחילה אותה ואת האהבה אליה לכל שומעיה וקוראי דבריה. , ובקרבת 2011 ונקברה בקיבוץ גזר לצד שלמה בעלה, שמת ב- 6.10.22 יהודית נפטרה בחיפה ב קברה של עדנה'לה, בתה הראשונה, וקבר האחים שקבור בו איציק, בעלה הראשון. שנותיה בקיבוץ לא ארכו, אך הן, ובמיוחד יום הקרב, הותירו בה רגשות עזים כלפי המקום. מייסדיו של קיבוץ גזר נשארו קשורים וקרובים זה לזה במשך עשרות שנים. על אף שנפוצו ברחבי הארץ, הם נפגשו לעתים קרובות, והתכנסו מדי שנה ביום השנה לקרב על גזר אל מול קבר האחים, בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ גזר המחודש, לטקס זיכרון. יהודית הותירה אחריה שני ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. הוזמנה יהודית לקבלת שבת בכפר הנוער. אלה הדברים שאמרה אז אל 2019 בספטמבר 13 ב המסובים: " אני מודה להנהלה ולכל מי שיש לו חלק בהזמנה הזאת שלי. מרגש אותי להיות פה . עם הקבוצה שלי, 1943 איתכם. עבר הרבה זמן מאז שהייתי בקבלת שבת בבן-שמן. עזבתי ב שהינו כאן שנתיים בזמן מלחמת העולם. באנו לבן-שמן, מצאנו פה פינת-חמד, נקודת אור בתופת שהשתוללה מסביב. אבל יחד עם זה, מעלינו ריחפו עננים כבדים של המלחמה ושל האסון שהתרחש באירופה. שם השארנו את הורינו, אחינו ואת משפחותינו. אבל בן-שמן קיבלה אותנו בחום, בזרועות פתוחות. אתם מאמינים לי שמאז היו לי הרבה חוויות, אבל את החוויה הזאת של קבלת הפנים בבן-שמן לא אשכח. אם הייתי רוצה לספר לכם חוויות נוספות מאותן שנתיים