אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 45

רשמי חניכים בזמן פינוי הכפר במלחמת תש"ח 2.3

להלן קטעים שכתבה איה להמן בספרה "חזון ומורשת" על תחושת החניכים בעת הפינוי מבן שמן בהיותה חניכה ....זכורה לי התכונה, ההתרגשות ותחושת הלא-נודע שאפפה אותנו לקראת העזיבה. ....המצור, המתח, והמחשבה על עזיבת הכפר העיבו על האווירה. ... חששנו "מהלא-נודע"... יום בפברואר, יום העזיבה, היה יום סגריר ... קבוצות, קבוצות הצטופפו בכניסה לכפר, מחכים 14 לאוטובוסים המוגנים שעמדו להסיענו. הנחנו שאנו עוזבים את המקום לתמיד. הרגשה קשה! ...חיינו השתנו לחלוטין, ויידענו שחיים חדשים נכונו לנו . . יעל העבירה לנו 11 להלן קטע של יעל נעמן- יעקבי המתארת את הפינוי שלה מהכפר בהיותה בת כתבה על ילדותה במלחמת העצמאות. הכתבה מופיעה בחוברת זו בשער זיכרונות מבן שמן. .........אני רוצה להוסיף עוד כמה מילים על הפינוי של הילדים ה-"בנשמניים". אחרי ההתקפה (, הבריטים העניקו לבן שמן סיוע בליווי שיירות האספקה 1947 הרצחנית על השיירה בחנוכה )סוף לכפר. למיטב ידיעתי, זה היה המקום היחיד בארץ בו סייעו הבריטים ליהודים. כללית, הבריטים שמרו על "ניטרליות", אבל בפועל סייעו לערבים. אותן שיירות, שהביאו אספקה לכפר, הובילו את , עליתי לאוטובוס שהיה חלק משיירה כזו. בראש 1948 הילדים ובני הנוער אל מחוץ לכפר. בפברואר השיירה נסע משוריין בריטי, וכך גם בסופה, אך בתוך האוטובוס נכחו צעירות )פלמחניקיות?( ללא מדים, עם רימונים מוסתרים בתוך חולצותיהן. הן התערבבו בין נוסעי האוטובוס, כדי לא להיחשף לחיילי הצבא הבריטי שליוו את השיירה. הכביש היחיד שהוביל אז לבן שמן עבר דרך העיר הערבית לוד העוינת. כשחלפנו ברחובות העיר, נתכו עלינו אבנים, אך הן נבלמו בתריסי החלונות של האוטובוס המשוריין. ... ועוד פרט, לא שייך, אבל בעצם כן שייך. סבתי גרה באותה תקופה בירושלים, שהייתה נתונה במצור. היא פונתה באחת ההפוגות בדרך בורמה, וקיבלה מקלט אצל אבי בבן שמן, בסניף נעורים. כך יצא שהפליטים מבן שמן, נתנו מקלט לפליטה מירושלים. קטעים מתוך כתבה של רות דרסלר על הפנוי – הופיעה בחוברת שיבלים, תשרי תשס"ט . היה עלינו לארוז את מעט החפצים 14.2.1948- יום הפינוי של הקבוצה שלי, קבוצה ד' ילדים, נקבע ל שלנו.... אנו עומדים עם מטלטלינו ונדמינו לפליטים. לרבים מאיתנו היה מראה נורא.

הוא העלה זיכרון אותו רצו לשכוח. ההבדל היה שבמקום רכבת, עמד משוריין והחיילים היו אחינו, אך תחושת הנטישה ושלעולם לא תחזור להיות מה שהיה – הייתה קשה. ... הסתכלתי בפעם האחרונה על הכפר היפיפה והאהוב שלנו ונשבעתי בליבי שיום יבוא ואני אשוב אליו, אם לא כחניכה, אז לפחות כבת המבקרת את הבית בו גדלה והייתה מאושרת.

החניכים פורקים את הציוד בהגיעם למחנה צבאי ליד נתניה