אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 44

ביקור נוסטלגי בכפר 5.3 חני )בן דוד( טוויג

שלושה ימים עברו מאז ביקורנו בכפר ואני עדיין שרויה בעולם מקביל של זיכרונות מעורבים על ילדות בפנימייה, בכפר הנוער בן שמן, שנמשכה כחמש שנים. הגעתי עם שתי אחיותיי, אסתי ושוש, ואנחנו מסתובבות בכפר עם עיניים מצועפות בנוסטלגיה. כל אחת מספרת על זיכרון ממקום כלשהו בפנימייה.. כאן שמעתי על רצח קנדי... בחדר האוכל הזה שמענו כל בוקר את היצירה של פטר והזאב... במועדון הזה הכנו את התחפושות והתפאורות המרשימות למסיבות פורים... כאן גר מנהל הכפר.. וכאן תידה, המחנכת והאגדה. בבריכה הזו העברנו שעות נפלאות של כיף והנאה פעמיים בשבוע... וברחבה הזו חגגנו את שבועות, והבאנו נרגשים ומאושרים את הביכורים.. כל פינה בכפר מזכירה לנו נשכחות, ואנחנו נצמדות לזיכרונות ומקשיבות בשקיקה אחת לזיכרונותיה של השניה, מתרגשות ביחד ולחוד. היינו משפחה של חמישה אחים שהגיעה לפנימייה מאילת וכל אחד שובץ בקבוצה שונה. הגילים היו שונים וכך גם הזיכרונות והחוויות. למרות זאת, בן שמן, הכפר, הפנימיה והתקופה ששהינו כאן, הם חלק טבוע ונוכח בחיינו עד היום הזה ממש. כל אחד מאיתנו התפתח, התקדם והגיע להישגים בתחומו. שנה מאז שהותנו כילדים בפנימיית בן שמן, אך נראה כאילו הכל עדיין חי, וקרה לא מזמן. בן 50 עברו שמן תמיד נשארה חלק מאד מהותי בחיינו.

בכל מפגש משפחתי, חזרנו בשיחותנו על מה וכמה החיים בפנימייה תרמו או פגעו בהתפתחותנו. ניתחנו, חפרנו ושיתפנו את הזיכרונות שנצרבו כל כך חזק, והקשיים שהיו לעיתים כואבים ולעיתים כלים חשובים שעזרו ותרמו לדרך שעברנו ולמי שהפכנו להיות. שנים לקח לי להבין את מה שאני מבינה היום: בן שמן עיצבה במידה רבה את מי שאני היום. נתנה לי כלים להתמודד עם כל חוויה קלה, קשה או מאתגרת שעברתי בחיי, ולדעת שיש בי כוחות ותעצומות לעבור אותם. אלה כוחות שנובעים מהעובדה שהיינו צריכים לסמוך על עצמנו, להתמודד לבד עם הסיטואציות שעברנו ולהאמין בעצמנו שאנו מסוגלים לעבור אותם. בסיורנו בכפר פגשנו בדמויות שכל אחד ואחת מהם צריכים לקבל פרס על מה ומי שהם. התחלנו את היום בביקור בארכיון אותו מנהל שוקי שוקרון. המסירות, המחויבות ואהבתו את הכפר ניכרת בכל הסבר שלו. ניכר שההיסטוריה של בן שמן, האנשים שהיו כאן והאירועים שהתרחשו במקום ממלאים אותו התלהבות במה שהוא עושה. צחקנו, העלינו זיכרונות והתרגשנו יחד אתו על העבר המפואר של המקום. שוקי בהחלט רואה בעשייתו שליחות ולא מקום עבודה.