השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

רות מזרחי בלי חשבון

ש. ועדיין אנחנו תוהים, יש לנו כל כך הרבה בנים שמסכנים את עצמם בפנים, אז איך אין תוצאות? "אנשים לא מבינים שעזה ענקית בטירוף. זה לא פשוט. אי אפשר לבוא בטענות לחיילים ולצבא. הם נלחמים שם על כל מטר, נהרגים ונפצעים. אי אפשר לשפוט אותם". ש. צילמת קודם גם את ההפגנות על הגדר, השריפות, ניסיונות החדירה, לא חשדת שזה יקרה? "צילמתי הכל ועדיין. אף אחד לא חשב שדבר כזה עלול לקרות. זוועה כזו לא עלתה בראש של אף אחד מאיתנו". ש. הצילום גורם לך לתהות מה באמת קרה שם? "אני בעצם חושב המון גם על משפחות החטופים, על ההלם, הפתאומיות, אני כל כך מבין אותם. הם הרי שואלים את עצמם איך יתכן שחטפו להם את הילדים, את ההורים. איך יתכן שזה קרה.." ש. אחד הצילומים הוא דווקא שלך, על כסא בעזה. ספר עליו. "נכנסנו לבית של ערבים, לא אומר בדיוק היכן כי זה מסכן את החיילים. ראינו כסא כזה גדול מרשים וכל אחד ישב עליו להצטלם, לנצור את הרגע". ש. ואחרי כל הזוועות שצילמת, קרה שנשברת? בכית? "צילמתי הרבה דברים קשים, כשאני מגיע

"עזה לא זרה לי״. הצלם הוותיק גדי קבלו

מלווה חיילים בתוך עזה, שאת חלקם אני מכיר וזה גם מרגש". ש. במבט לאחור, ברגעי צילום בעזה, יש גם פחד או רק אדרנלין? "תמיד יש פחד אנושי, אין דבר כזה אדם שלא מפחד. אני נכנס ואז יש את הפחד, כמו כולם. אך מהר מאוד כל אחד מתעסק במשימה שלו. החיילים במשימה ואני בצילום המקצועי, בתיעוד, בלהביא עוד זווית של מה שבאמת קורה שם, למען ההיסטוריה, שיידעו מה באמת קורה שם". ש. ובנימה אישית, אתה כבר עשרות שנים במקצוע. עד מתי תרוץ לכל מקום ותצלם?? " לא שואלים צלם דבר כזה, זה כמו שאשאל אותך עד מתי תכתבי?”. ש. לסיום, מה אתה מאחל לעצמך כצלם וכבן לעם ישראל? "שנראה ימים טובים יותר. יש שיר כזה ואני ממש דוגל בו."

לבית אני מבין את הקושי, עוצר רגע, נושם. חושב עליהם. אבל יותר מכל לוויות זה קורע אותי, מרסק אותי, לא עומד בזה. עומד ובוכה כמו כולם". ש. יש צילום שהיית חולם לצלם? "אני מאוד מאוד רוצה לצלם את כל החטופים כשהם חוזרים. זה יהיה רגע מיוחד במינו לי ולכל עם ישראל". ש. הייתה תמונה שריגשה אותך? "בהתחלה היה נדמה שאחרי השבעה באוקטובר בעוטף אין דבר כזה תמונה מרגשת. יש פה תמונות כואבות. כל אחת יותר כואבת מהשנייה. כל כך הרבה בתים שרופים, גני ילדים שרופים. המצלמה ממש מספרת סיפור בכל פינה. ובכל זאת, היו גם צילומים מרגשים. זכיתי לצלם חטופה מבוגרת, ליוויתי אותה יום שלם כי הכנו עליה כתבת מגזין, דיברתי איתה וזה ריגש אותי ממש. הייתי גם עם טייסים וטייסות קרב, וזה מאוד מרגש. וכמובן אני

פרס עיתונות אמיצה לצלם אבי רוקח פרס עיתונות אמיצה ע"ש 'אורי אבנרי' ניתן לצלם אבי רוקח מאשדוד, על אומץ הלב, חושים עיתונאים מחודדים ואנושיות, על הפגנת מחויבות עיתונאית ראשונה במעלה, באוקטובר ללב הארוע, 7- ובנחישות להגיע ב בעוד כל השאר נמלטים משם, על תיעוד, איסוף מידע מתוך התופת, תוך כדי סיכון עצמי. על היכולת לספר לישראל ולעולם את מימדי האסון והיקפו לפני כולם, ותוך כדי הארוע עצמו. על היכולת להקשיב לתושבי האזור, לאתר את מיקומם, להעביר מידע לכוחות הביטחון, לסייע בחילוצם ולהציל חיים תוך כדי עבודה וסיכון עצמי. הפרס ניתן ע"י 'ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל וחולק בטקס ביום שישי האחרון ב'סינמטק ת"א' כחלק מ'דוקואביב'. אבי רוקח אמר לאחר הזכיה: "זה פרס מכובד מארגון העיתונאים והעיתונאיות. זה מרגש לדעת שהעבודה שלנו מקבלת הוקרה וביטוי. העבודה קשה וסיזיפית, אנחנו נמצאים על הגבול כל היום וחשופים מירי מהצד השני, ממש מסכנים את החיים שלנו ועושים על הדרך פעילויות לחיילים, מחלקים להם שתייה, דואגים להם לנעליים ולכל מה שצריך ומתאפשר מעבר לצילום. זה מאוד ממלא ואני שמח לקחת בכל הסיפור הזה״.

אבי רוקח

9

7.6.2024