השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

לאור ספר ביוזמת יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שיכלול מצילומיו הכואבים מאותו היום. ש. זוכר את הצילום הראשון שלך? "צילמתי תצוגת אופנה באילת, והרגשתי שלא ידעתי מה זה מצלמה. האחראי פשוט אמר לי 'קח, תצלם'. מסרתי לו במבוכה סרט חצי שחור, והוא אמר לי: 'אתה עוד תהיה צלם גדול'." ש. ומי למעשה גילה אותך? "מי שגילה אותי בתכל'ס זה בחור בשם איציק אלהרר, שהייתה לו סוכנות צילום בירושלים. כבר הייתי נשוי אז, ראיתי אותו במילואים באימונים ואמרתי לו שאני רוצה להיות צלם. הוא מייד אמר לי, 'בוא לירושלים'. לא היססנו, ותוך שלושה ימים עברנו אני ואשתי לירושלים. צילמתי שם במשך שנה. יום אחד הייתי אמור להגיע למערכת עיתון כדי לתת להם את המעטפה ובה הצילומים (כך היו מעבירים צילומים לעיתון בעבר, ר.מ.). שאלו אותי מי אני, ואמרו שהם צריכים צלם עיתונות באשדוד. אמרתי מייד שאני מוכן." ש. מעבר נוסף? "תוך יומיים היינו כבר בדרך לאשדוד. נהג ההובלות היה בהלם ששוב אני עובר. מאותו רגע צילמתי עם דוד רגב, אלי בוהדנה ואז האינתיפאדה התחילה וכל היתר היסטוריה". ש. היכן תפסו אותך האזעקות בשבעה באוקטובר? "בבית, באשדוד. הבת הקימה אותי, ויצאנו מהבית לכיוון העוטף, אבל נחסמנו. בשלב מסויים עצרתי בצד, כי הבנתי שמשהו גדול קורה. במקביל נעצרנו ולא יכולנו לעשות כלום, כי כל השטח היה מלא מחבלים, שוטרים, צבא, כולם ביחד, בלבול גדול.. זה היה יום מטורף, כל הגזרה נסגרה, אף אחד לא יכל לנוע, וחשדו בכל אחד שהוא מחבל או חשוד, לא הבינו מה קורה". ש. בעיתון החליטו מייד לשלוח אותך או שהבנת לבד את הצורך? "ברגע שקיבלתי מלא מלא וואטסאפים מתושבים מהעוטף ומשדרות, התחלתי להבין שזה משהו אחר. התקשרו אליי גם שומרי שבת, כולם אמרו 'רוצחים אותנו' ועדיין לא כמובן לא הבנתי את גודל הזוועה. כשראיתי בוואטסאפ תמונות של מחבלים בתחנת המשטרה בשדרות, הבנתי יותר לעומק מה קורה שם״. רות מזרחי בלי חשבון

גדי על הכסא המפואר בבית בעזה יחד עם החיילים הלוחמים

המשחקים, הבובות, השריפה, ההרס, הם מספרים סיפור מטורף של משפחה שפעם חיה שם באושר עם שני תינוקות ג'ינג'ים, ועכשיו הם חטופים בעזה ואיש לא שמע מהם". ש. איזה צילום קיבל הכי הרבה תהודה? "באחד הבתים בקיבוץ בארי הייתה על אדן החלון חנוכיה של חג החנוכה, שהייתה שרופה עם כל הבית, התמונה הזו היא ממש מראה של שואה. זה צילום שפורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" וזיעזע רבים בכל העולם. אחר כך נודע לי ששני ההורים נרצחו שם". ש. ומתי נכנסת לראשונה לעזה עם החיילים? "עזה לא זרה לי. בתחילת דרכי כצלם עיתונות שנה, צילמתי את כל 14 צילמתי בעזה המבצעים, במלחמת לבנון השנייה, צילמתי מאות פיגועים בגוש קטיף ובעזה”. חולם לצלם את החטופים חוזרים הביתה ש. ומה היה שונה הפעם? "נכנסתי עם חיילים, שיצאו למלחמה כדי להחזיר את החטופים. הרבה טנקים, בתים מושמדים, מנהרות. אני מכיר את הרחובות בעזה טוב מאוד, אבל לא זוכר כזה הרס כמו שראיתי הפעם. בקרוב גם ייצא פרויקט צילומים, שצילמתי יחד עם חיילי צה"ל".

ש. מה אמרו העמיתים שלך? "אף אחד לא ידע מה קורה. אף אחד לא הבין שזה בא מכמה כיוונים. התקשרתי לצלם העיתונות רועי עידן ז"ל, חבר טוב שלי, הוא לא ענה לי. חששתי שאולי קרה משהו, אבל עדיין לא חשבתי על הגרוע מכל. לאט לאט הבנתי שכן קרה לו משהו. בהמשך נודע שהוא ואשתו נרצחו והבת אביגיל נחטפה. זו הייתה בשורה קשה מאוד בפן האישי, ואז התחלתי לגלות עוד ועוד נרצחים שהכרתי. יניב זוהר ז"ל, גיל סאסא ז"ל, היה חבר שלי מנתיב העשרה, מאיר אברג'ל ז"ל השוטר משדרות היה חברי." ש. מתי חזרת לעוטף? "למחרת בבוקר כבר נכנסתי לבארי ואז ראיתי "זוועות, שאין מילים לתאר. הרס, חורבן, ריח מחריד של שריפה, דם בכל פינה, הכל היה אדום. זה היה מטורף, מפחיד". ש. אפילו יותר מפיגועים? מדקירות? הרי צילמת כמעט הכל.. "זה היה הרבה יותר. לראות את הבתים שם, להבין ולצלם מה שעשו לאנשים, זה פשוט לעצור ולבכות. מאז כל יום הייתי בעוטף במקום אחר והזוועות היו מתגלות. המצלמה גילתה שבכל מקום יש סיפור." ש. איזה סיפורים צילמת שם? "אינספור. למשל הבית של משפחת ביבס. את כל הזוועות״. ש. מה ראית?

7.6.2024

8