השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

רות מזרחי בלי חשבון עדיאל: יום אחד אמא החליטה ופשוט לקחה אותנו בלי כלום, עצרה מונית, ונסענו למחסום. במחסום ארז אני זוכר שהחמאסניקים לא הסכימו לנו לעבור. בסוף העבירו אותנו, אני לא זוכר באיזו דרך, כנראה שזה היה מבצע צבאי של ממש, עם מעורבות של "יד לאחים", הצבא, המשטרה, עובדים סוציאליים, אפילו צלפים שיגנו עלינו

לבית חב"ד ולשגרירות כדי שיעזרו לי לחדש דרכון ולטוס חזרה לארץ. הם דאגו לי מאוד . ושוב גם ארגון "יד לאחים" עזרו לי לחזור לארץ. כשחזרתי כעסתי עליו והאחים שלי בכו כשנפרדנו". ש. יצא לך אי פעם לדבר עם אבא על הבחירה באישה יהודייה דווקא? "כן והוא היה מניפולטיבי, תמיד ידע לדבר ולשכנע אותי, אבל הוא כן הצטער שהוא יצא איתה, כי הוא אמר שהיא הרסה לו את החיים והיא אמרה שהוא הרס לה את החיים". ש. מעולם לא כעסת על אמא והאשמת אותה שהתחתנה איתו? "היום כבר לא". ומה אתה חושב על נישואים של יהודייה עם ערבי? "זו טעות להתחתן ערבי עם יהודיה. בוודאות, שאם הוא מוסלמי והיא יהודייה, זה יהיה אסון. חבל על הזוג וחבל שהילדים יסבלו מזה. אי אפשר לגשר על הפערים האלה. תחשבו שוב. ילדים צריכים בית יציב. שיידעו לאן הם שייכים. זה גורם לטלטלות שילדים לא צריכים לעבור ". ההלם הגדול והבנה שבמנהרות שאבא בנה אולי יש חטופים מה הרגשת בשביעי לאוקטובר? " מאז פרוץ המלחמה יש בי כעס גדול ועצב גדול. קמתי לאזעקות כמו כולם. והייתי מופתע כמו כולם. אפילו אני לא תיארתי לעצמי שיקרה כזה דבר. לא הצלחתי לעבוד במשך שבוע מההלם והטראומה. גם איבדתי חבר טוב מהפנימייה, חייל שנהרג כשניסה לעצור את המחבלים. אני שומע על אנשים שנהרגים, על החטופים. קשה לי כל יום ויום לראות את הפוסטרים. גורם לי ממש לבכות". ש. יכול להיות שהמחבלים האלו היו השכנים שלך בעזה ? "לא רק שכנים, גם קרובי משפחה. נודע לי שבן דוד שלי נהרג כמחבל בג'יהאד האיסלאמי, הוא למד איתי בבית הספר. גר בית מעליי. לא האמנתי שהוא יהיה מחבל. טוב שכך סיים". ש. ומה ידעת על מה שקורה שם? "כולם ידעו שהיו מנהרות. אני יודע שאבא שלי בזמנו היה אחראי על בניית המנהרות.

אותנו העבירו ממצרים לעזה דרך המנהרות. אבא שלי היה אחראי על הבנייה. הוא היה המנהל, והיו לו עובדים שעשו את כל העבודה". ש. תחזור להיות בקשר עם אבא? "ממש לא. גם הגשתי נגדו תלונה לאינטרפול. מפרוץ המלחמה הוא שלח לנו איומי רצח. הוא יודע איפה אנחנו גרים ועובדים ואיים לשלוח אנשים אלינו". ש. במבט לאחור, האם ראית את עצמך כערבי או כיהודי בעזה? "בילדות לא ידעתי בכלל שאני יהודי. הייתי כמו כל ערבי שמתפלל במסגד. אבל שמעתי שאמא יהודייה ושיש משפחה בישראל. היו תקופות שבאו מטוסים וחשבתי שבאים להציל אותי. תמיד רציתי שהיהודים יצילו אותי מהידיים של הערבים. לא היה קל לי בכלל". ש. איך סיפרת לאחינועם את הסיפור הסבוך שלך? "האמת שבהתחלה כשרציתי לספר לה, הייתי בלחץ היסטרי, לא ידעתי אם היא תקבל את זה. אבל זה אפילו לא הזיז לה..." ש. מה תוכניותיכם לעתיד? "כרגע אני מתגורר עם ארוסתי אחינועם, היא סטודנטית לתואר ראשון בטיפול באמצעות בעלי חיים והוראה לבעלי מוגבלויות. כשארוסתי תסיים ללמוד אתחיל גם תואר ראשון." מכניסים אוכל לעזה ויורים לעצמנו ברגליים ש. החלום שלך לסיום המלחמה? "אני חולם שנחזיר לנו את רצועת עזה ואת כל בהתנתקות לגור שם, 2005 מי שפונה בשנת כדי שתהיה לנו רצועה בטוחה. זה מטומטם להשאיר אותם שם. הצאצאים שלהם יחזרו עם דם על הידיים. זו ממש טעות להשאיר אותם ולתת להם אספקה ואוכל וסיוע הומניטרי, זה מכעיס אותי מאוד. זה ממש לירות לעצמנו ברגליים". ש. יש לך קשר עם המשפחה של אבא?

״בפנימיה הייתי מצטיין הגדנ”ע״. עדיאל

"המשפחה של אבא מתה עליי. למרות שברחנו משם. אמא שלו בעזה אוהבת אותי וזוכרת אותי לפני הגמגום, ילד עם ביטחון. יש לו אח ואחות בשבדיה שהייתי אצלם קבוע. הם לא שונאים אותי כי אני יהודי. אני בקשר עם הדודה ועם הסבתא בעזה הייתי בקשר לפני שנתיים. היא ביקשה לראות אותי לפני שמתה אבל זה לא קורה". ש. אתה עדיין מדבר ערבית? "מדבר ערבית שוטפת, בעגה הסורית, בעיקר מדבר בעבודה עם ערבים מבית צפפא ושועפט שעובדים איתי במתחם. " ומה החלום האישי? "נחלה שקטה, בעלי חיים, מוזיקה ואחינועם". ש. מה תספר לילדים שלך על כל מה שעברת? "שהם יהודיים. עוד לא ממש חשבתי לעומק איך לספר להם את כל מה שעברתי אבל אני עוד צעיר יש לי זמן לחשוב. בעיקר תמיד אספר להם שאסור לעולם לאבד תקווה ולהתייאש".

9.2.2024

10