השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

יהודי נדרש מצד אחד להיות עניו בתכלית, ומצד שני צריך שתהיה בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על דברים הקשורים ברצון-ה' כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מידת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקב"ה ולמסרה לבני ישראל. נשאלת כאן השאלה, איך ייתכן שצדיק כמשה רבנו לא יידע להעריך את גדולתו העצומה, עד כדי שירגיש עצמו פחות ערך מכל אדם אחר? יתרה מזו: איך ייתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייבו להיות מורם מעם ותקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?! אין סתירה מוסבר על כך, שמשה רבנו אכן הכיר את גודל מעלתו, את כשרונותיו הכבירים, את העובדה שדווקא הוא נבחר להיות זה שהתורה תינתן על ידו; אולם הוא לא זקף כל זאת לזכותו הוא, לזכות אישיותו העצמית. מצד ענוותנותו הרבה ראה משה את כל גדולתו כמתנה מה', וחשב, שאילו זכה יהודי אחר בתכונות נפש גבוהות כשלו והקב"ה עצמו היה מדבר אליו - היה מגיע לדרגות נעלות עוד יותר. משום כך לא הייתה ענוותנותו של משה סתירה ליכולתו להנהיג את העם ביד רמה, בתקיפות ומבלי להירתע מפני איש. אדרבה, הואיל ולא הייתה לו ישות אישית משלו, מכיוון שמסר את כל כולו לקב"ה, הרי בכל אורחותיו ראה רק את רצון ה' לנגד עיניו, וממילא נלחם בכל כוחותיו שרצון ה' יתמלא בשלמותו. הר נמוך השילוב בין שתי תכונות נפש הפוכות אלה הוא תנאי מוקדם לכל יהודי בגישתו אל התורה. הוראה זו רמוזה בפתיחתה של פרשת השבוע, ואף בשמה - פרשת 'בהר״. ׳הר’, הלוא הוא הר סיני, שעליו ניתנה התורה. חז"ל מספרים, שכאשר רצה ה' לתת את התורה, החלו ההרים רבים ביניהם, וכל אחד ואחד מהם ציין את מעלותיו; אולם הקב"ה בחר דווקא בהר סיני, הנמוך מכל ההרים, כדי להדגיש את חשיבות הענווה. תנאי ראשון נשאלת על כך השאלה, אם רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות הענווה, למה בכלל חיפש הר ולא נתן את התורה בעמק, או לפחות במישור? אלא כאן רמוז השילוב המיוחד הנ"ל בין ענווה מצד אחד והתנשאות קדושה מצד שני. יהודי נדרש שיהיו בקרבו שתי התכונות הללו - מצד אחד עליו להיות עניו בתכלית, ועם זאת צריך שתהיה בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על דברים הקשורים ברצון ה׳. כתנאי ראשון לקבלת התורה צריך יהודי להיות 'הר', כפי ההלכה הראשונה ב'שולחן ערוך': "לא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים". הוא לא יכול להיות 'עמק' או 'מישור', נטול תקיפות ונחישות. חייבת להיות בקרבו תכונה של הר - הגבהה והתנשאות של קדושה, כלי שיוכל לעמוד מול הקשיים ולמלא את רצון ה'. אך מצד שני צריך ה'הר' הזה להיות הנמוך מכל ההרים - על האדם לחוש ענווה והתבטלות מוחלטת לקב”ה. הנחישות בענייני תורה ומצוות לא זו בלבד שאינה צריכה לבוא על חשבון הענווה וההתבטלות לה', אלא לאמיתו של דבר, הענווה היא מקורה והיא אמה-יולדתה. דווקא מתוך ענווה אמיתית נובעת תקיפות איתנה בענייני התורה והמצוות. דת ומסורת תקיפות וענווה בכפיפה אחת מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

נכסינו ורכושנו ניתנו לנו כפקדון מאת הבורא ואם לא נשתמש בהם כראוי כי אז עלול בעל הפקדון להעבירם לרשות אחרת. התורה מצווה אותנו להתייחס אל כל אחד כאילו אחינו הוא, כנאמר: "וכי ימוך אחיך" ובהמשך נאמר: "והחזקת בו" כלומר, תמוך בו בטרם ימעד, יפול ויתמוטט, ואז יהיה קשה להקימו. עשיית חסד למען הזולת, הינה ערך עליון. התורה מחזקת מאוד עשייה כזו, באשר זוהי מהותה של תורתנו וכן מהותו האמיתית של האדם, המשלים והמגשים ייעודו ומשימתו עלי אדמות. דוד המלך כותב בספר תהילים: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", (מ"א, ב'). והפירוש, אשרי אדם שהבין לליבו של הדל והקב"ה ישיב לו כגמולו וינצל מכל רע, ובאותו יום שהוא בעצמו יפול חלילה הקב"ה ימלטהו ויצילהו כפי שהוא עזר לדל ולאביון. העזרה, הצדקה והחסד הם סוד קיומו של העולם, כנאמר: "עולם חסד יבנה", ("תהילים" - פ"ט, ג'). יש ואדם חושף את מהותו הרוחנית, את האור והשפע העליון הטבועים בחותמו האלוקי, את הערכים העילאיים הנצחיים הטבועים בו, וזאת כשנותן ומעניק לנצרך מתוך אהבה, במלוא חופניים תרומה וצדקה לאביון ולנזקק. על חשיבות מתן הצדקה נלמד מהמעשה הבא: מעשה ברבי עקיבא שאמרו לו החוזים בכוכבים שבתו תמות בליל חופתה. והנה בבוקר למחרת החתונה, שמע את קולה, וכשבא לפתוח את דלתה הוציאה את הסיכה מהכותל והוציאה עימה נחש ארסי גדול. הבין רבי עקיבא שנעשה לה נס, שהנחש היה מיועד להכישה, והיא הניחה הסיכה בכותל ונעצה אותה בראש הנחש ומת. שאל אותה רבי עקיבא: אימרי לי בתי איזו מצווה מיוחדת עשית? הבת נזכרה שהיה עני מסתובב בליל חתונתה וביקש דבר מה לאכול, ואף אדם לא השגיח בו, עד שקמה היא "הכלה" ונתנה לו את מנתה. עמד רבי עקיבא ושיבח את ה' ואמר: "כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: צדקה תציל ממוות". תכליתו של האדם הנולד בעולם אינו רק בשביל לקבל, אלא ובעיקר בשביל להעניק ולתת מתוך אהבה וכבוד. ואכן, כאשר האדם ירגיל את עצמו להעניק ולתת לזולת, יזכה לקבל שפע וברכה ממרום, בגשמיות וברוחניות. העולם הזה הינו ככדור וכגלגל שפעם תחתיתו עולה מעלה מעלה ופעמים הוא יורד מטה מטה. וזהו פעמים גורלו של האדם עלי אדמות. נכתב ב"ילקוט שמעוני" כי בשעה שהיה רבי יונה רואה עני ובן טובים שירד מנכסיו, והוא מתבייש לקחת צדקה, היה הולך אצלו ואומר לו: "שמעתי שיש לך ירושה במדינה שמעבר לים, הא לך מעות אלו וכשתקבל ירושתך תחזיר לי. ולימים היה אומר לעני - הרי נתתי לך את הכסף הזה במתנה. פרשת השבוע: "בהר-בחוקותי" ערכה של עזרה ונתינה לחבר בעת צרתו, באהבה ובמאור פנים, הינה ערך מרכזי עליון "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו...", (כ"ה, ל"ה). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר בברכת שבת שלום הרב בנימין כהן שאולי זצ"ל).

12.5.2023

34