השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

בתחילת כל יום, בטרם יפנה האדם לעיסוק כלשהו, הוא זקוק ל'קרבן תמיד', שיבטא את התמסרותו המוחלטת לה', ושיגן עליו מפני סטייה מן הדרך במשך היום דת ומסורת פעולה קטנה שקובעת את כל היום פרשת השבוע: "ויקרא" תכלית הקורבנות בזמן המקדש, לסליחת חטאי מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

בשל ריבוי התאוות וחמדות העולם הזה שימשו הקורבנות, בזמן המקדש, לסייע לאדם לכפר על עוונותיו. שלוש התאוות הקשות השולטות בעולם הן: תאוות האכילה, תאוות הממון, ותאוות הנשים. כנגד תאוות האכילה היתירה, יש להרבות בצומות והגבלות מסוימות. כנגד תאוות הממון, יש להרבות בצדקה, תרומות ומעשרות. כנגד תאוות הנשים, על האדם לקדש עצמו במה שהתירה לו התורה. חיי המעשה, היומיומיים פועלים בקביעות לפיתוי האדם ויוצרים עימותים ומאבקים. רבים נלכדים ונופלים ואינם מצליחים להתמודד ולהתגבר על היצרים והמאוויים השליליים העומדים מנגד. מידת התאווה הנטועה עמוק בנפשו של האדם גורמת לו מבוכות ומשברים. האדם מורכב מיצרים מתאוות המובלים אותו לדרך חתחתים, נטולת ערכים שכולה גשמיות וחומריות. האדם נסחף לדרך קשה של מערבולת יצרים, המשבשים דעתו ומורידים אותו מטה לתחתית, באשר חולשת הדעת ומשברים נפשיים וכוחות רדודים משתלטים עליו. המכשולים הקשים והיצריים העומדים בפני האדם יש ומורידים אותו מטה, ואין באפשרותו להתגבר עליהם והוא עומד נבוך וחסר ישע, גם אם הוא ניחון ביכולות גבוהות ובהישגים נעלים ומהותיים. יצויין, כי בכוחות איתניים ובעזרה רוחנית גבוהה מסיר האדם את המחסומים העומדים דרכו, ואט-אט חלה אצלו התקדמות והשראה באשר נפש האדם מטיבעה מקושרת לבורא וכגודל החשכה תיתכן עוצמת סינוור של האור המגיח ממנה. נציין כי על ידי הקורבן שאדם הקריב בזמן בית המקדש או על ידי הצדקה, הפידיון או הכפרה בימינו, מטהר האדם את נפשו ונחשב לו כאילו הוא מקריב את נפשו ליי. באותו זמן הגאווה וההתנשאות הקיימים באדם מתרככים, והאדם מגיע להכנעת הלב ושפלות הרוח והקורבן והכפרה מתקבלים אצל הבורא בחדווה וברצון. אי לכך, האדם בגופו החומרי הוא בבחינת בהמה, אבל בכוח שכלו ורוחו הוא נחשב מלאך יי, גופו החומרי הוא בן חילוף והנשמה הינה נצחית. הקורבן שהאדם מקריב בזמן המקדש מרמז לאדם שהוא עצמו היה ראוי למעשה שנעשה לבהמה. תהליך הקרבת הקורבן מעורר אצל האדם הרהורים של חרטה ותשובה על מעשיו השליליים שעשה. בימינו שאין לנו בית מקדש, הכפרה ניתנת על ידי הכסף הניתן לצדקה למצוות ולמעשים טובים. ואכן, "כפרה" בגימטרייה שווה "כסף". ו"כסף" במילואו ("כף, סמך, פה") 305 "כפרה" עולה למספר .305 גם עולה למספר גם "שה" שהיו מקריבים על גבי המזבח בבית המקדש עולה .305 למספר האדם, לכפרתו ולהעלותו רוחנית ונפשית "אדם כי יקריב מכם קורבן ליי ..." (א', ב') "וכיפר עליו הכהן לפני יי ונסלח לו ..." (ה', כ"ו) (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר בברכת שבת שלום הרב בנימין כהן שאולי זצ"ל).

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א,ב) חומש ויקרא עוסק בעיקר בעבודת הקרבנות, שהייתה אחת העבודות הראשיות במשכן ובמקדש. עבודה זו קיימת, למעשה, בכל דור ודור ואצל כל אדם, שהרי אם על כל התורה נאמר שהיא נצחית ושכל אדם צריך להפיק ממנה הוראות דרך בחייו, על אחת כמה וכמה דברים הקשורים במשכן ובמקדש, שעליו נאמר במפורש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - "בתוך כל אחד ואחד”״. עבודת הקרבנות החלה ונסתיימה מדי יום בקרבן התמיד. קרבן זה מבטא אפוא את סדר החיים התמידי והבסיסי של היהודי בעבודת יומו. בלב טהור התמיד היה קרבן זול. הוא הורכב מכבש אחד וממעט שמן, קמח ומלח. חובת הקרבתו לא הוטלה על כל יהודי בנפרד, אלא כל אחד שילם סכום שנתי, כמעט אפסי, ובכסף זה קנו קרבנות תמיד לכל השנה; אך הקרבן הביא את ברכות ה' לשנה טובה ומוצלחת לכל יהודי באשר הוא. קרבן התמיד, כמי שמבטא את סדר החיים התמידי, מלמדנו אפוא: לא דורשים מן האדם לתת את כל אשר לו לבית המקדש, מבלי להותיר לעצמו מאומה; אך דורשים ממנו, שאת מה שהוא נותן, שייתן בלב שלם ושמח. לא הכמות קובעת, אלא האיכות הנתינה בלב טהור, בשמחה ובחיות פנימית. ההשפעה מורגשת נקודה נוספת שאנו רואים בקרבן התמיד: הקריבו אותו רק פעמיים ביום - מוקדם בבוקר, לפני כל הקרבנות, ולפנות ערב, לאחר כל הקרבנות. אך הוא נקרא 'תמיד', כאילו הקריבוהו כל היום כולו. וזאת, משום שהשפעת הקרבן הייתה מורגשת וניכרת בכל עבודת היום. גם חיינו מורכבים בעיקר מהתעסקות בצרכים שונים, ולא תמיד אפשר לחוש את קדושת ה' בפעולות היום יומיות. יתרה מזו: ההבנה האנושית עלולה להתערב גם בענייני הרוח, ולהטות את האדם מהדרך הנכונה, עד כדי עשיית ההפך מרצון ה׳. התמסרות למלך לכן, בתחילת כל יום, בטרם יפנה האדם לעיסוק כלשהו, הוא זקוק ל'קרבן תמיד', שיבטא את התמסרותו המוחלטת לה', ושיגן עליו מפני סטייה מן הדרך במשך היום. זו האמירה: "מודה אני לניך מלך", הנאמרת מיד עם פקיחת העיניים בבוקר. באמירה זו אנו מודים לה', שהחזיר לנו את הנשמה, ואנו מכנים אותו 'מלך' - והרי למלך מתמסרים לחלוטין. התמסרות זו לקב"ה בראשית היום, היא 'קרבן התמיד' שלנו. אמירה קטנה בכמות, שמשפיעה גם על השעות המאוחרות יותר, המנוצלות לעיסוקים אחרים, שגם בהן נחוש את ההתבטלות למלך. כשיהודי פותח את יומו במסירת כל מהותו לקב"ה, יש בכוחו להישאר דבק בו גם כשהוא עוסק בעיסוקים אחרים, וכך הוא זוכה לברכת-ה' בכל מעשיו.

24.3.2023

48