שבתאי | סיפורה של משפחה
הטוב שבאדם. לעיתים הבחירות אינן יפות אך זה לא מעיד על הטוב הפנימי. בשנת השירות למדתי, שיש אנשים שבוחרים בכוונה ברע, שוב ושוב, עד שהוא מכסה על כל הטוב שאולי היה שם בעבר. בשלב הזה כבר לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך לשנה השנייה. היה לי קשה וכבר לא נשארו בי כוחות. אחרי הרבה מחשבות, החלטתי, שאם אמשיך לשנה נוספת, היא תהיה חייבת להיות שונה מהשנה הראשונה, כך, או שיהיה מדהים או שלפחות אשאר עם חוויה של פעם בחיים ואז... זה היה סבל נסעתי לשנת שירות בברוקלין, ניו יורק, מדהים. כאב מרפא. למידה על שורשים. תרבות, קהילה והכי חשוב, על עצמי. למדתי על הצורה שבה קושי נפשי משפיע על התפקוד הגופני. למדתי לאבד את עצמי ולחבר את עצמי מחדש. למדתי להתמודד בסיטואציות לא שגרתיות. למדתי להתרפא משנת השירות הראשונה ולהפנים את השיעורים החשובים באמת. להגן על עצמי. לעמוד על שלי. לבקש עזרה ולבחור את המעגלים שסביבי בקפידה. אבל, השיעור הכי משמעותי היה ללמוד, שזה בסדר להיות לבד וגם כשאני לבד, אני יכולה להרגיש מדהים וטוב. למדתי איך אוכל לעזור לעצמי בלי תלות באחרים. אחרי שנת השירות חזרתי לארץ הקודש והתחלתי לעבוד כדי לממן לעצמי את התואר בארכיטקטורה, תואר שבו הידע התורני מהילדות, החשיבה העמוקה מהאולפנא, הלמידה משנות השרות והאופי השואל שבי - התרכזו לנושא אחד. לשאלה המרכזית של מהי ארכיטקטורה ומה ההשפעה שלה על חיינו. להיות ארכיטקט זה להיות פסיכולוג. זה להיות היסטוריון. לשאול על תרבות. לחוות תיירות. להרגיש חלק מהחברה. להיות אדריכל, משמעותו להתבונן, לחקור ולהרגיש וזאת אני, שני דמתי, הילדה הקטנה והעקשנית, שלא הפסיקה לשאול. שלא הסכימה לוותר.
121
Made with FlippingBook flipbook maker