שבתאי | סיפורה של משפחה

שני השנונה והחכמה שלנו

אני יושבת לי ומנסה לחשוב, איך מתחילים לכתוב, “לסכם”, 31 - נולדתי ביום שני, ט”ז בסיוון התשנ”ט. ה שנים מחיי. 24 שם שמשמעותו צבע ונקרא שמי בישראל שני, 1999 למאי אדום. נמצא אותו בהקשר לבגדי מלוכה או לכלי המשכן, “חוט השני”. חוט שמסמל יופי, עדינות, מלכותיות, נועזות, מסורת וקדושה. חוט זה לא פעם נזכר בתורה ונבחר כאלמנט טקסי יהודי מובהק....

נראה לי שגם לאחיי כבר נמאס ולאבי לא היו את כל התשובות. למדתי לשאול נכון ולמדתי למי באולפנא למדתי ללמוד. וחיברה אותי חזרה למשפחה. יסכה לפנות. בשלב זה נולדה לאחר זמן, לרוב השאלות שהיו לי, כבר היו תשובות ברורות ולאלה שלא, לפחות ידעתי שיש התחלה.

מכיוון שהילדות שלי הייתה עשירה בידע תורני, הרגשתי בזבוז זמן לשמוע הרצאות. הרגשתי, שהנושאים חוזרים על עצמם כדי להיות רלוונטיים לנערה המתבגרת ולא אתגרו אותי חשיבתית. הרגשתי שהלמידה שלי נתקעת במקום. תמיד חיפשתי את המורכבות שבדברים ושאפתי למצוא פתרונות. לא התחברתי לנושאים הפשוטים שאפיינו נערות בגילי. בשלב זה הבנתי, שאין צורך ללמוד מעבר, כל כך רחוק, דברים שאין שימושם ביום יום, כמו מסכתות או גמוראות. דעתי מאז ומתמיד הייתה, שאין דבר שלא אוכל להשיג אם ארצה , אך יש צורך בלימוד מעמיק, בכך בחברותא וזה מעבר ליכולת האישית שלי. כך, עם הזמן, האחיזה שלי רפתה בנושא. סיימתי את האולפנא והתחלתי את שנת השירות. ראיתי, לא פעם, כמה סבי וסבתי מושרשים בעיר הזאת ושמעתי רבות על ההתנדבויות של אימא שלי בעיר. הרגשתי שאני רוצה להתנדב כדי להמשיך את המסורת, כדי להכיר יותר את העיר שלי וכדי לתרום דווקא לה, לפני שאני תורמת לערים אחרות. השבתות עם המשפחה היו מה שחיזק הן היו לי הכוח שעזר לי אותי. לשרוד עוד שבוע עם נוער בסיכון, עם החניכות שנפגעו מינית ועוד. אותה שנה הייתה בבחינת “שטיפת העיניים” שלי אחרי האולפנא, שהייתה מעין בועה חינוכית. נחשפתי למציאות עגומה. לקשיים ולכאב. באולפנא למדתי, שהאדם הוא כמו ורד, אנחנו לא אומרים ‘קוצים עם ורד’ אלא ‘ורד עם קוצים’ כך הקוצים נמשלים לבחירות והפרח עצמו הוא

אז נעים להכיר. שני דמתי, הבת השלישית לבית משפחת דמתי. גדלתי עם נהוראי ואריאל, שני אחיי הגדולים, אשר ליוו אותי כל חיי. הם לימדו אותי לשחק, לשיר זמירות שבת ולקראת כיתה א’, אף לימדו אותי היכן אפשר להניח את הילקוט בכיתה (... מעל הכיסא, מתחת או אפילו בצד ). הם הכילו את הדעתנות שלי וענו לכל השאלות, גם אם היו סתמיות וגם כשלא באמת ידעו את התשובות. אני זוכרת שבחג סוכות אחד נמאס לי לשתות אחרונה בקידוש ושאלתי את הורי “עד מתי אהיה הכי קטנה”?. לא חלף זמן רב ואבא ואימא סיפרו לנו שהולכת להצטרף אלינו אחות חדשה. אחותי הקטנה. הרגשתי צופצופ, אחריות להעביר אליה את כל מה שאחיי הגדולים העבירו אליי, אבל מהר מאוד הבנתי, שהיא עצמאית, חכמה ושהיא לומדת מהר, גם בלעדיי. כשהייתי בכיתה ב’, אבא ואימא קראו לנו, חילקו מתנות ואמרו לנו שזה מהאח הקטן שלנו. “אבל רגע”, שאלנו, “איזה אח”?. זה לא באמת שינה לי באותו הרגע, כי קיבלתי כדורעף לבן וחדש וכל מה שרציתי הוא לשחק בו הצטרף יגלי בחוץ... וכפי שהבנתם, למשפחה. עם הזמן למדתי להיות האחות הגדולה. להחליף טיטולים, לארגן את הבית, שהיה מחולק ל”יחידות” ולקפוא במקום כשאימא , זה “גברת דמתי” הייתה קוראת לי אף פעם לא היה סימן טוב... לקראת כיתות ו’-ט’, שאלתי את עצמי הרבה שאלות והתחלתי לעצב את דרכי האישית מחוץ לדרך שהוריי היתוו לי. היו לי שאלות. חלקן היו קשות וחלקן פחות. לעיתים היה

120