ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
משה קניג ד״ר | 90
הנאציזם גואה והעלייה נדחית
בנימין ואני האמנו בכל לבנו שכל ציוני חייב במוקדם או במאוחר לממש את , חידד בי את ההכרה כי 1943 עלייתו, אך מותה של אמא בעיצומה של המלחמה בשנת עלייה לא באה בחשבון בימים כאלה. השואה שהתחוללה באירופה נתנה בנו את אותותיה הקודרים עוד בטרם פלשו הנאצים להונגריה. הפעילות במכביה הורידה הילוך. מוראות המלחמה והאקלים סביבנו לא אפשרו פעילות ציונית אינטנסיבית. בנימין ואני היינו מעוניינים בפעילות נמרצת יותר. השתוקקנו לחיי חברה ומפגשים – מאורגנים ו/או ספונטניים. כך מצאנו את עצמנו מצטרפים ל-אביבה-בריסיה, ארגון צעירים שהתכנסו מדי שבוע ללמוד ציונות, אך לא רק. הפעילות השוקקת של חבורת הבנים והבנות כללה גם מפגשים חברתיים, מסיבות או שוטטות משותפת בחוצות העיר. בנימין ואני השתלבנו בחבורה ומצאנו בה בית לצרכינו. שם הכרנו את אליהו ישורון איתו ערכנו עיתון לו קראנו 'אבוקה'. הנושא האהוב עלינו שכיכב במרבית המאמרים היה – הציונות. את הגיליונות היינו מדפיסים במכונת כתיבה ולאחר מכן שכפלנו העתקים ידניים. מסירותנו האינסופית למועדון כמעט ועלתה לנו בהפצת מוניטין של עניים מרודים. זה קרה כשנאלצנו לעזוב את המקום בו נערכו המפגשים ולעבור לכתובת חדשה. מטעמי חיסכון, בנימין ואני התנדבנו לשמש כסבלים. את כל הריהוט הצנוע שהצלחנו לצבור עבור המועדון, העמסנו על עגלה קטנה ויצאנו לעבר מעוננו החדש. בעודנו נגררים ברחובות בודפשט עם העגלה העמוסה, ראתה אותנו מכרה שחשה מיד לספר לחברותיה שבנימין ומשה נקלעו למצוקה כה חמורה, עד שהם נאלצים להעביר רהיטים לפרנסתם.
אכן, לא קלים היו חיי ציוני בגולה.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software