ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

משה קניג ד״ר | 88

הגאווה ושביעות הרצון הפכו כעבור זמן לא רב למפח נפש גדול. באחד הימים הוזמנתי למשרדו של מזכיר הקהילה שהיה חברי לספסל הלימודים בימי בית המדרש לרבנים. המזכיר הדגול סיפר לי שקולב וקלדי שיתפו אותו בהתלהבות רבה מהערב שבילו אצלנו. באותה נשימה, החל פרץ של צעקות; היאך קרה הדבר ששוב נתפסתי בקלקלתי? כיצד זה חטאתי שוב במעשה ציונות נלוז שכזה? להגנתי ניסיתי לטעון ששירים וריקודים עבריים אינם פשע. המזכיר לא טרח לשמוע את נאום ההגנה שלי על עצמי. הוא פסק כי אנושל מהחוג, והזהיר אותי לבל אכשל שוב במעשה ציוני, או שאפוטר גם מעבודתי בהוראה. כשהנזיפה הגיעה אל קצה המיוחל, יצאתי מחדר המזכיר נכלם וחפוי ראש. בדרכי הביתה הרהרתי במעמד המשפיל שזה עתה חוויתי. בימים אפלים בהם המשטר ההונגרי מבטל את האמנציפציה, עשרות אלפי יהודים מאבדים את עבודתם ורבים מסולקים מהציבוריות ההונגרית באמצעות חוקי גזע נאציים, ראשי הקהילה טרם הצליחו לוותר על משנתם הפטריוטית ודבקים בנאמנותם למי שאינו חפץ בהם כלל. שוב בר מצווה – הפעם כמורה כשהגיעו תלמידיי אל גיל בר המצווה, הוטל עלי התפקיד להכין אותם לטקס שייערך במסגרת תפילת המוסף של שבת שהיתה נהוגה בבית ספרנו. בזכרי את טקסי בר המצווה בימי נעוריי, החלטתי ללכת בדרכו של מורי שלמה וידר. בשנת בר המצווה שלי הייתי המפטיר בקבוצה ועדיין זכרתי היטב את טעמי המקרא והמפטיר. עתה, שמחתי שנפלה בידיי הזכות להכין את תלמידיי לעלייתם לתורה. ההכנות לטקס התחילו כמובן הרבה לפני היום הגדול. במשך שבועות ארוכים הייתי יושב עם בני המצווה וחוזר איתם על הקטע שיקראו בטקס. אפילו את חסרי השמיעה המוסיקלית עלה בידי להדריך. אחר קריאת פרשת השבוע עלו הנערים על במת בית הכנסת ואני כיבדתי אותם בדרשה קצרה. אחר התפילה היו נערכות בבתי הילדים מסיבות אליהן הוזמנו בני משפחה וחברים. בזכות חלקי בטקס, גם אני הייתי מוזמן לחגיגות האלה, והייתי מגיע אליהן בלוויית מרים. היו אלה שבתות מיוחדות במינן. היינו מתחילים את סבב המסיבות בעשר בבוקר ועוברים ממשפחה למשפחה, כשבכל בית אליו הגענו היינו נהנים מהמטעמים המיוחדים ומרימים לפחות כוסית אחת לחיי העלם בר המצווה. התנועה הציונית כבר בשנות לימודיי בגימנסיה התוודעתי לעניין חברותם של אחדים מבני כיתתי באחת מתנועות הנוער הציוניות. היו אלה בני נוער שגרו בערי השדה וכך יכולים