ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
235 | חולם, לוחם, מחנך
1 פרק עוגן הורד, עוגן הרם
על נפתולי הבירוקרטיה בנמל חיפה התגברנו בהצלחה מסחררת. מה הם
קצת טפסים והליכים רשמיים אחרי כל מה שעברנו...
עם סיום ההליכים הפורמליים נפרדנו מנורה ובנימין. חברינו היקרים שלא הכינו כל תוכנית לקליטתם בארץ, הועברו לשער העלייה. סיום המנדט הבריטי וכינון מדינת ישראל שפתחה את שעריה בפני יהודי העולם, סימנו את תחילתה של עלייה המונית. למרבה הצער, הצעד ההומני המתבקש לא לווה בהיערכות מתאימה. כלכלת המדינה עדיין לא היתה מפותחת, ובתשתיות הקיימות לא היה די כדי לספק את צרכיה של האוכלוסייה המתרבה בקצב הולך וגובר. במציאות שכזו, העולה החדש נאלץ לגלות כי דרכו לא סוגה בשושנים. כל מי שלא הכין את מערך הקליטה שלו מראש, הועבר לשער העלייה. שער העלייה היה מחנה אוהלים ענק, בו התגוררו המשפחות שזה אך הגיעו לארץ בצפיפות קשה. העולים שגרו שם קיבלו יד חופשית לחפש לעצמם אפשרויות קליטה. אלה שלא מצאו פתרונות עצמאיים הועברו למעברות, שם נתקלו בתנאים שלא היוו כל שיפור לעומת מה שידעו בשער העלייה. אנחנו, כשתכננו את קליטתנו בקיבוץ העוגן, כלל לא ידענו איזה צעד חכם עשינו וכמה סבל חסכנו מעצמנו. עם צאתנו מהנמל ראינו כי לצדה של מרתה שהגיעה לקבל את פנינו, עמד משה בן דוד, שבזכות תפקידו בקיבוץ זכה לקבל לידיו מכונית. לאחר החיבוקים החמים ומפגני ההתרגשות, נכנסנו לרכב ומשה הזמין אותנו לארוחת הצהרים הראשונה שלנו בארץ – במסעדה בחיפה. אחרי מספר ימים יצאתי לבקר את בנימין ונורה בשער העלייה. המראות במחנה היו נוראיים. צר היה לי על משפחת מרטון ששוכנה בתנאים שכאלה. חזרתי מזועזע לקיבוץ ומיד פניתי לחברים שהכירו את פעילותו הענפה של בנימין עוד בהונגריה. "חייבים להציל את המרטונים", הצהרתי, "המצב בשער העלייה איום ונורא. עלינו לקלוט אותם בקיבוץ". פנייתי נענתה בחיוב. לא חלף זמן רב עד שמשאית של הקיבוץ נשלחה למחנה הקליטה ההמוני וחזרה עם משפחת מרטון השמחה.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software