ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

9 | חולם, לוחם, מחנך

1 פרק לחפש עבודה זו גם עבודה

חיים עירוניים מצריכים כמובן עבודה מסודרת, ועבודה מסודרת מצריכה מבצע חיפושים. שאיפתי היתה לגור ולעבוד בסמיכות לקיבוץ, כדי להיות קרוב למשפחה. מרגע שהגדרתי לעצמי מה אני מצפה ממקום העבודה, היה לי קל להתוות תוכנית פעולה. כך הגעתי באחד הימים לכפר הנוער מאיר שפייה שליד זיכרון יעקב. הפגישה עם המנהל היתה מוצלחת וכבר באותו מעמד התקבלתי לעבודה. אני העמדתי כתנאי לתחילת עבודתי שם את האפשרות שמרים תועסק כאם בית לאחר הלידה. המנהל קיבל את בקשתי וסיכמנו על מועד כניסתנו לכפר, וכן שתועמד לרשותנו דירת שני חדרים עם שירותים צמודים. אמנם הצטערתי במקצת שבכפר היה רק בית ספר יסודי, שכן עד לאותה עת הייתי מורה בתיכון, אבל התנחמתי בהבטחה שאקבל לחינוכי את הכיתות הגבוהות יותר - ז'-ח'. יצאתי מהכפר מאושר; כמה קל היה לי למצוא עבודה! הכפר היה שונה בתכלית השינוי מהקיבוץ. הנוף ההררי בין גבעות רכס הכרמל הדרומי השתלב להפליא עם הציוריות של הסביבה המטופחת על גינותיה, מדשאותיה והעצים המצלים. חזרתי הביתה, מאושר לבשר למרים על המעבר משוויץ החולית לגן עדן עלי אדמות. כשהודעתי שוב על עזיבת הקיבוץ, איש כבר לא ניסה לשדל אותי לשנות את החלטתי. באווירה לא נעימה זו, הייתי בטוח שנעזוב חסרי כל, פרט לחפצים האישיים שלנו. למרבה ההפתעה מזכירות הקיבוץ גילתה סוג מסוים של אכפתיות כלפי משפחתנו הנוטשת. קיבלנו מעט כלי אוכל, סכום קטן להוצאותינו הראשונות ומשאית הקיבוץ אף לקחה אותנו על מטלטלנו עד לשפייה. בתחילה חשתי התפעמות נוכח רוחב הלב לו זכינו, אבל בהמשך הבנו שאחרי למעלה משנה בה תרמנו ממיטב יכולותינו לקיבוץ, היה מגיע לנו הרבה יותר. בשלהי אוגוסט, ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, הזמין אותי מנהל הכפר לשיחה בה הודיע לי שאין באפשרותו לקיים את הבטחתו ולהעסיק את מרים לאחר הלידה. המנהל התנצל והסביר שהוא עצמו חדש בתפקיד ולא ידע שאין זה מקובל להעסיק אם לשלושה ילדים. לאור המידע החדש שאלתי אם אוכל גם אני להשתחרר מהמחויבות שלי. המנהל הביע צער על כך, אך אמר שישחרר אותי אם כך ארצה. ביקשתי יומיים לחשוב על העניין.