ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

19 | חולם, לוחם, מחנך

השינוי שהיה משמעותי ביותר עבורנו היו הצטרפותה של משפחת מרטון לעיינות - בנימין כמורה ונורה כמדריכה. אחרי שעברו בדרכים נפתלות מפה לשם וחיפשו את עתידם בארץ, לא היה עוד כל ספק בלבם לגבי המעבר לעיינות. כחבר דואג, נקטתי יוזמה והצגתי את בנימין בפני המנהל. שיחה קצרה בלבד הספיקה כדי עברה משפחת מרטון, שהפכה בינתיים 1952 שהמנהל יתאהב בחברי הטוב. וכך, בקיץ לגת רימון, לעיינות. בנימין ואני היינו שנינו בעלי רקע דומה עד מאד. אותה השכלה, אותם כישורים והכשרה, וגם מסלול אקדמי זהה; והנה, בכל זאת, מצא מנהל התיכון שלי, כמו גם מר עתידיה שעתיד להתמנות לתפקיד אחריו, הבדלים בינינו מבחינת הכישורים המקצועיים. כך הוחלט שבנימין הוא יהודי טוב דיו ולכן כשר להוראת ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל, ואני, סוג של גוי, ראוי להרביץ בתלמידים היסטוריה כללית וגיאוגרפיה. לשווא ניסינו להסביר שאין להפריד בין ההיסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, כי הא בהא תליא; המנהל לא השתכנע והחלוקה נשארה בעינה בכל שנות עיינות. ללימוד תנ"ך לא היינו כשרים שנינו, כי בכל זאת, אין להתעלם מההיסטוריה של יוצאי השומר הצעיר. גם כאשר כל המורים לתנ"ך בכפר כשלו בזה אחר זה, אנחנו עדיין הודרנו מהמקצוע. החלה ומחזור חדש של תלמידים הגיע לעיינות. לרגל 1952 שנת הלימודים הצלחתי בקליטת התלמידים החדשים בשנה שעברה, שוב קיבלתי לידיי את תפקיד המחנך בכיתה ט'. בנימין מונה למחנך כיתה י'. שמחתי לעמוד שוב באתגר חינוכו של נוער עולה ממדינות שאת תרבותן הכרתי רק מהספרות. הפעם היתה זו קבוצה של נוער עולה מהודו. נערים אלה בלטו בהופעתם החיצונית בנוף המקומי. שוב נוכחתי עד מה גדולים הפערים התרבותיים בין הנערים העולים והחניכים הצברים. עיקרה של העבודה עם קבוצה זו נסוב על הקניית השכלה בסיסית והטמעת כישורי חיים. תת יבשת הודו מגוונת מאד מבחינת הניבים במחוזות השונים והשפה המשותפת היחידה בשכבה המשכילה בהודו היא אנגלית. מאחר שהתלמידים שלנו באו ממחוזות דוברי שפות שונות ואנגלית לא ידעו, הם נאלצו לדבר עברית גם בינם לבין עצמם. סיימה את לימודיה בעיינות הקבוצה הצפון אפריקאית. באותה 1954 בשנת שנה החליטה הסתדרות העובדים שכפר הנוער עיינות הוא המקום להחלת חינוך דתי מובהק לחברות נוער המצויות תחת חסותם. בימים ההם קמו בארץ מושבים רבים של אוכלוסייה תימנית, בעיקר בצפון הנגב. העולים החדשים סבלו מקשיי קליטה ניכרים, לרבות מצב כלכלי קשה. כדי לסייע לעולים אלה ולהקל על יכולת הפרנסה שלהם, היו בני הנוער מוצאים מבתיהם ונשלחים להתחנך במוסדות דתיים שונים בארץ.