ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
משה קניג ד״ר | 232
מעטות. התרגשותי היתה גדולה, וכמוני, גם מרים חשה פרץ של רוממות רוח. עם עלות השחר כבר היינו כה קרובים לחוף שיכולנו לראות את הכרמל ואת בתיה של חיפה. כולם ארזו את מטלטליהם והחלו לעלות אל עבר הסיפון כדי להקדים ולהיות בין הראשונים שיורדים מהאונייה אל אדמת ארץ ישראל. רוב הנוסעים הגיעו למדינה הצעירה אל עתיד לא ידוע ולא מתוכנן. כך היה הדבר גם מבחינתם של נורה ובנימין. מרים ואני ידענו שפנינו לקיבוץ העוגן. מרתה, שעלתה שנים מספר לפנינו, . בנוסף חיו שם חברים יושקו באומר היתה כבר חברת קיבוץ וגרה שם עם בעלה, נוספים מהונגריה ומהנהגת התנועה. גם יולישקה וקלמן אמורים היו להגיע תוך זמן קצר לקיבוץ. עבורם תהייה זו עלייה פשוטה וחוקית, במסגרת איחוד משפחות. אני , אבל חשתי שלמרות שכבר לא הייתי עלם רך, אוכל להסתגל על 38 הייתי אז בן נקלה לחיי קיבוץ, מקום בו אהיה מוקף מהרגע הראשון בקרובי משפחה וחברים רבים וטובים. זמן רב עמדנו כך על הסיפון, מצטופפים ונדחקים על מטלטלינו וטפנו, כשפנינו אל האופק. באותם רגעים, נדמה היה כי הכל עבר להתנהל בהילוך איטי: הכניסה לנמל, העגינה, הירידה המתארכת של הנוסעים הרבים. כל זה לא היה בו כדי לקלקל את שמחתנו שגאתה ברגע שראינו את מרתה הממתינה על החוף. ידענו שאחרי השבועות הארוכים של הרפתקאות ונדודים, מחכה לנו בית. הבית שמרתה הכינה לנו, ומחכה לבואנו.
אוניית מעפילים ״לקוממיות״ (מתוך ויקיפדיה)
Made with FlippingBook - Share PDF online