ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
213 | חולם, לוחם, מחנך
למרבה השמחה, התקלה הזאת לפחות לא קרתה, והרכבת חצתה את הגשר, עושה את דרכה לאוסטריה. איש משמר הגבול האוסטרי הציץ בדרכוני ואיש המכס האוסטרי אכן שאל אם אני זקוק למשהו. ומאחר שהסלובקים לא מצאו את הכסף שהוחבא, לא הייתי זקוק לדבר. כשהרכבת נעצרה וירדתי מהקרון כדי לקנות כרטיס לווינה, מצאתי את עצמי בעיירת גבול אוסטרית. הרכבת שלי היתה אמורה לצאת לדרכה כעבור שעה. היה זה זמן לא מועט לחשוב על המצב. לשמוח על היותי אדם חופשי, לא הצלחתי; כל מחשבותיי היו נתונות למרים ולילדים. האם הם סובלים? איך אוכל לשוב ולהתאחד איתם? איפה ומתי זה יקרה? מחשבות אלה מילאו את גרוני מחנק ואת לבי עצב. "עליי לעדכן את יולישקה ובעלה בבודפשט לגבי ההסתבכות שלנו כדי שינסו לעזור להם", חשבתי. לא בזבזתי זמן. קניתי גלויה ובניסוח זהיר ומרומז ניסיתי לתאר את המצב. מאוחר יותר, כשהסכנה כבר לא ריחפה מעל ראשנו, סיפרה יולישקה המשועשעת שבקושי רב הצליחו לפענח את הרמזים וחשבו שהשתגעתי. כשהגעתי לווינה מצאתי בקלות את חברי תנועתי. הפעם לא היו בעיות ומחסומי שפה; דיברתי גרמנית, ואף הכרתי את העיר מביקור קודם בתקופת לימודיי. בעיר היו שני מחנות שיועדו לאלפי פליטי המשטר הקומוניסט במזרח אירופה. רובם שוכנו בבית חולים רוטשילד, והשאר רוכזו בבית ספר ברחוב ארצברגר. אחרי התנאים האיומים אליהם הורגלתי בכלא ובמחנה העבודה, התנאים בווינה היו משופרים לאין ערוך. הפליטים קיבלו מקום לינה - על מיטות קומתיים, כעשרים איש בכל כיתה – ושלוש ארוחות ביום. ימים ספורים לאחר הגיעי למחנה ארצברגר, התמניתי לנציג תנועתי במקום. מעמדי הרם הקנה לי הטבות כגון חדר קטן בו התגוררתי לבד. מיד עם הגיעי לעיר התחלתי לנקוט בפעילות נמרצת למציאת דרכים לעזור למרים בארגון בריחה חוזרת. בשלב זה כבר החלו הסדקים להיבקע בתמימותי. הבנתי שההבטחות שקיבלתי בברטיסלבה לגבי הבאת משפחתי אלי בקרוב, היו ריקות מתוכן.
Made with FlippingBook - Share PDF online