ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

211 | חולם, לוחם, מחנך

מה שלא ידעתי אז, היו נסיבות המאסר, הגירוש והיחס המחמיר שקיבלנו בצ'כוסלובקיה. לא היה לי מושג על התרופפות הקשרים בין התנועה והשלטונות, לא עודכנתי שכוחם בשחרור עצורים הפך לדל מאד, ולא שמעתי על סגירת חלון ההזדמנויות לבריחה. רק בשלב מאוחר יותר שמעתי הסבר אפשרי להשתלשלות האירועים שהביאה לטרפוד מבצע הבריחה שלנו; בדיוק באותם ימים הונגריה החליטה למנוע בכל האמצעים שעמדו לרשותה את בריחתם הבלתי חוקית של היהודים, ואף אסרה לחלוטין כל פעילות ציונית. בצ'כוסלובקיה, לעומת זאת, היתה פעילות זו מותרת והתנועות הציוניות ניהלו קשרים מצוינים עם השלטונות. כשאנו יצאנו לדרך, ידענו שיהודי שמצליח להגיע לסלובקיה - דרכו למערב מובטחת, אם על ידי גירוש רשמי לאוסטריה, ואם בדרכים בלתי חוקיות. לצערנו, איש לא טרח לעדכן אותנו על פנייה שהגישה ממשלת הונגריה בעניין זה לממשלה הצ'כוסלובקית. ההונגרים, כך הסתבר, ביקשו מהצ'כים לשתף פעולה במניעת בריחות למערב, תוך הדגשת חשיבותו של שיתוף הפעולה בין שני ממשלים קומוניסטיים ידידותיים. הממשלה הצ'כוסלובקית נענתה לדרישה, והחלה לנהל מדיניות נוקשה נגד בורחים. ובאשר לנו, איתרע מזלנו להגיע ליעדנו בדיוק כשהמשטרה הסלובקית החלה ליישם את ההסכמות הקומוניסטיות, ולכן, חרף פסק הדין של השופט, הוחזרה מרים להונגריה. באותה נסיעת מילוט ממחנה העבודה, עדיין האמנתי ביכולותיה הבלתי מסויגות של התנועה, ולכן הסכמתי להצעתה של חווה. לעצמי חשבתי שבמקרה הכי גרוע, תמיד אוכל לחזור להונגריה גם מווינה. אי שם בדרך נתקלנו במחסום משטרתי בו התבקשנו להגיש תעודות. דרכוני הוכיח את עצמו והשוטר שחרר אותנו להמשיך בדרכנו. בשעות הקטנות של הלילה הגענו לדירה בה התגוררו אנשי ההנהגה. לווינה הייתי אמור לצאת ברכבת של שבע בבוקר. עד אז, הוזמנתי להניח את גופי הלאה על דרגש קשה ששבר את גופי הרצוץ עד כדי כך שבשעות המעטות שעמדו לרשותי לא יכולתי להירדם. איני מכחיש שיכול להיות שגם ברכה שבמיטות לא הייתי נרדם כשבראשי מתרוצצות מחשבות מוטרדות ומודאגות באשר לגורלה של מרים. בשעה שש וחצי הגיע סוף להתהפכויות על הדרגש הקשיח. אחד מחברי ההנהגה הסיע אותי לתחנה בה אעלה על הרכבת לנסיעה המיוחלת החוצה את מסך הברזל. הנסיעה לתחנה זימנה לי אפשרות לראות באור יום את חוצות העיר בה ביליתי למעלה משבועיים בתא מעיק בכלא.