ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

203 | חולם, לוחם, מחנך

בתחילה הועסקנו בעיקר בעבודות ניקיון. באחד הימים, כשעבדנו במחנה הנשים, פגשתי את טובה שסיפרה לי שטוב לה כאן. לאמיתו של דבר, כולנו הרגשנו שיפור במצבנו. השהייה באוויר הצח ובחיק הטבע, החופש לנוע במחנה לאחר שעות העבודה, אלה היו עדיפים על תא הכלא המחניק. גם האוכל היה טוב ומספיק ולעתים קיבלנו גם בשר. בשבוע הראשון עברנו בדיקות רפואיות שנועדו לאבחן את מצבנו הבריאותי. בהתאם לתוצאות, נקבע אופי העבודה אליה נשלחנו. אני סווגתי כמי שכשיר לכל עבודה. בעת השיבוצים הוצבתי לעבודה במכרה פחם הנמצא במרחק לא רב מהמחנה. איזה יופי, הרהרתי, עכשיו אוכל לצרף אל החוויות של השבועות האחרונים גם ירידה לבטן האדמה ככורה פחם. תמיד חשבתי שמכרה הוא מקום מעניין. ידעתי שחלק משכניי לחדר עובדים ככורים, והחלטתי לשוחח איתם על תנאי עבודתם. טוב שעשיתי זאת. שכניי סיפרו שהמכרה האמור ישן מאוד ואין בו כלל ציוד מודרני מתוחכם. הירידה למטה היא רגלית, ואז עומדים בתוך מי תהום שמגיעים עד המותניים. המים קרים וכולם סובלים מכאבים ריאומטיים. בכך הקיץ הקץ על התעניינותי בנושא ועל סקרנותי להתנסות בכריית פחם. מה שבכל זאת כריתי בימים הראשונים במחנה היה מידע כללי על תנאי השטח ואיך אלה יאפשרו את בריחתי. הנושא העסיק אותי ללא הרף. לא היה לי מושג כיצד אתקדם מרגע שאמצא את עצמי מחוץ לגדר; כסף הרי אין ברשותי, איני יודע את השפה המקומית ולאן בכלל אפנה? השאלות הללו טרדו את מנוחתי, אך לא זוטות שכאלה ימנעו ממני להיכנס לשלב המעשי של התוכנית. החלטתי להתחיל בהשבת בגדיי האזרחיים מהמחסן, כל פעם פריט אחר. פעם ביקשתי את מכנסיי כדי ללבוש אותם כתחתונים ארוכים, ובהזדמנות אחרת את המעיל העליון שישמש כשמיכה. אט אט קיבלתי את כל מבוקשי - תחתונים, חולצות, גרביים, נעליים ואף סוודר. כשחשקתי במעיל החליפה שלי, נעצרה החגיגה. מנהל המחסן הודיע שהוא מבין שאני מתכנן לברוח, אך מוטב שאשאיר משהו מבגדיי במחסן. כשתהיתי לפשר הדבר, הסביר שאם תוכנית הבריחה תעלה יפה, הוא יישאל היכן בגדיי ואז יהיה עליו להראות משהו.

כך או כך. הייתי מצויד מספיק. מבחינת הלבוש, הייתי מוכן לבריחה.

אורחת מבקרת אצלי

ביום ראשון אפילו אסירי המחנה נהנים מהשבתון הכללי. זהו גם יום הביקור לקרובים וחברים. והנה, באחד מימי הראשון בשעה שתיים בצהריים, נשמע במערכת