ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

195 | חולם, לוחם, מחנך

תוך זמן קצר מכרנו את ביתנו ואף מצאנו קונה שירכוש את כל תכולתו. יום לפני יציאתנו לדרך, הופיעה משאית מתחת לבית והתכולה הועמסה עליה במלואה. את הלילה האחרון שלנו בעיר בילינו אצל יולישקה, מתוחים ועצבנים. חששנו מכישלון אפשרי ומתוצאותיו הקשות – מאסר ממושך ולאחריו חיים עם אות קלון של עבר פלילי. ואיך נתפרנס כך? בבוקר היום המיועד יצאנו לתחנת האוטובוסים הבינעירונית. פגשנו את האישה שתלווה אותנו. עלינו לאוטובוס והתיישבנו בנפרד - על פי הנחיות המלווה, שהתיישבה רחוק מאיתנו. בהתאם להכנה שעברנו, ידענו שאם יעלו לאוטובוס שוטרים במטרה לבדוק את הנוסעים, נספר שאנו נוסעים עם בננו הקטן להתארח אצל איכר בכפר כדי להחיש את הבראתו מזיהום ריאות שפקד אותו. לחקירה מעמיקה יותר לא התכוננו. לו היינו נשאלים מה שם הכפר אליו אנו נוסעים או מה שמו של האיכר המארח, לא היתה בפינו תשובה. מזל שלא עלה שוטר בדרך... הנסיעה עד עיירת הספר עברה ללא תקלות. כעבור שעות מספר הגענו לתחנה המרכזית של בלשג'רמט, שם היינו אמורים לרדת ולפגוש את המבריח. כשכבר חשבנו שאפשר להרגיש הקלה מסוימת, לבנו צנח. עם פתיחת דלתות האוטובוס, עלו שני נציגי המשטרה הפוליטית ונעמדו על המדרגות, כשהם חוסמים את הירידה. השניים ביקשו מכל היורדים להגיש את תעודותיהם לצורך הזדהות. החלפנו מבטים עם המלווה שניכר היה שהיא עצמה אובדת עצות. הירידה מהאוטובוס התנהלה בעצלתיים. לפתע הופיע בחוץ איכר רכוב על אופניים. הוא ניגש לחלון לידו ישבה המלווה, החליף איתה מספר מילים, והסתלק. המלווה קמה ממקומה, ניגשה אלינו והורתה לנו להמשיך בנסיעה עד קצה העיר, שם יחכה לנו בתחנה האיכר על האופניים. כמובן שבכך לא היה כדי להפיג לחלוטין את חששותינו, אך בשלב זה לא יכולנו לעשות דבר מלבד לדבוק בתוכנית ולקוות לטוב. הביקורת הקפדנית נמשכה עד אין קץ, אך לבסוף גם מהמורה זו הוסרה; השוטרים סיימו את שלהם ואנו המשכנו בנסיעה. בתחנה האחרונה ירדנו מהאוטובוס וחיפשנו את האיכר שלא היה שם. בכל זאת חשנו הקלה. הרי נחלצנו מציפורני השוטרים, והדרך נראתה בטוחה. כעבור דקותיים הגיע רוכב האופניים והסביר כי ביתו נמצא בקרבת מקום, אך כדי להימנע מפגישה עם אנשי החוק, עלינו לצעוד כשעה דרך שבילי השדות. יצאנו לדרך, פועלים על פי התוכנית; מרים נשאה את יהודית על גופה, אני העמסתי את ג'וריקה על התרמיל וטובה, שהצטרפה אלינו בתחנת האוטובוס בבודפשט, מונתה כאחראית על המזוודה. האיכר הלך לפנינו דוחף את אופניו. הדרך שאמורה היתה לארוך שעה, הפכה לשעתיים. בשלב זה עוד היינו תמימים ומלאי תקווה. לא ידענו שהיה זה אך אות מטרים ומדאיג למסע שעמד בפנינו.